הסלון

"רשעית, אכפת לך רק מעצמך".

מאחורי גבי נחבטים בקבוקי-שתייה במדף המקרר; אני מתרכזת בצלחת שאני מסבנת, מכוונת את זרם המים ושוטפת.

"את לא יכולה למנוע ממני ללכת", את אומרת בכעס; "אני אלך בכל מקרה".

בזווית העין אני רואה את אבא שלך קם ומתחיל לפסוע לכיוון הסלון, הצלחת שהשאיר על השולחן, עדיין מלאה.

"רוצה לעזור לי לייבש?", אני שואלת.

"לייבש? את מקשיבה לי בכלל?". מטיחה את דלת המקרר ומרעידה קופסאות מזון בפנים, את קובעת, "כרגיל. את מרוכזת רק בעצמך".

אני מסתובבת אלייך, נושמת עמוק; "את לא יכולה ללכת", אני אומרת, רואה איך עצמות הלחיים שלך מתקשחות והשפתיים מתהדקות על הבכי.

אני מנסה לחשוב על מה שקורה כאן. מושיטה יד לכיוונך ושומטת אותה מייד בחזרה. בסלון, מתופף בעלי ברגלו, בזמן שהוא הופך דף בעיתון. לרגע אני רוצה לספר לך שאיחר ללידה שלך, שהייתי צריכה להזמין מונית.

אני מנסה להבין איך אני נראית לך, בודאי, תרה בפנייך את סימני ההתפרצות הקרבה.

"את פשוט רעה", את אומרת.

אולי אני באמת רעה, אני חושבת. אולי אני צריכה לתת לך ללכת לאן-שזה-לא-יהיה שאת רוצה ללכת אליו הפעם. אולי אפילו תחזרי בחתיכה אחת, בלי פצעים פעורים לעין.

פוסעת צעד נוסף לכיוונך, אני פותחת את פי לומר משהו שאני יכולה לומר רק לך: אני זוכרת אותנו יוצאות מהקולנוע; זה הסרט הראשון שלך, את בת חמש ואני בת שלושים ושבע. ידך רכה ואחוזה היטב בידי. בפינת הרחוב עומד אבא שלך ומנופף לעבריינו.

"אני שונאת אותך!" את צועקת, "את רעה, פשוט רעה!"

בחוץ, ניאון צעקני, שובר את חלון המטבח באור לבן. דלת החדר שלך נטרקת בכל הזעם שהיית רוצה לשפוך עלי. ידית הארון נתקעת בגבי כשאני כורעת על הרצפה.

עד מחר בבוקר, אני חושבת, לא אצטרך לדאוג לך.