אני כותבת כי אני בודדה, אני כותבת כי אני לא ישנה, כי לילות חמים טרופי געגוע חוברים לימים מעשיים, אנרגטיים, שהחלל מתאוורר בהם כמו בחדר ריק עם תקרה גבוהה.
אני כותבת כי אני לבד, כי אני מלאה, כי אני רוצה. אני כותבת כי אני מתכלה, הגוף עובר שנה נוספת והכבידה עדיין לא מצמידה אותי לקרקע.
"מה אנחנו? ספינות העוברות זו על פני זו בלילה,
כל אחת חיי הקווים של האשקפים המוארים
וכל אחת יודעת על זולתה רק שיש חיים בתוכה ותו לא.
ספינות המתרחקות זו מזו, מנוקדות באור בעלטה,
כל אחת הססנית, קטנה מכל צד של השחור
כל היתר הוא הלילה הדומם והקור העולה מן הים"
(פרננדו פסואה)
אני כותבת כי אני מאושרת, כי אני רוקמת ופורעת, רוקמת ופורעת ומעצם הרקמה, מעצם הפריעה - החיים משיגים אותי. חיים מלאים,
חזקים, דורשים את שלהם, תוססים בעזוז: אוכל, קניות, ניקיון, חברים, עבודה.
"אלוהים כלום יש בנמצא סבל גדול מזה, משהו חייב להיוולד מתוך הסבל הזה, כי אוה, מה דומות אנקות האהבה לאנקות הגוועים למות, מה דומות הן, אלו של האהבה לאלו של הנוטים למות"
(מלקולם לורי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
