הסלון

את ארבעת החודשים האחרונים (פחות שבוע, יותר שבוע) ביליתי בשכיבה במיטה, אחרי תאונת רכב קשה שגררה אחריה חבלות פנימיות וחיצוניות די רציניות (עכשיו הכל בסדר, פחות או יותר, תודה). פתאום הפכה המיטה למרכז העולם; השמיכה הייתה לבית, רעשים מהחלון לתקשורת עם החוץ, אורות וצללים ליצירות אמנות, כוס תה - ארוע מרעיש. חזרתי לכתוב בעט, ספרים ומוזיקה היו הסחת דעת יחידה ובעיקר חייתי בתוך ראשי בצורה שאינני זוכרת מאז שהייתי ילדה. כמות הרעיונות שצברתי בארבעת החודשים הללו עצומה ומפתיעה. לצערי בני משפחתי המורחבת לא השכילו להבין כמה חשובים לי החיים הענפים שנהלתי דרך האינטרנט וכך, כשכבר הייתי מסוגלת להתחבר לרשת (חידוש של השבוע האחרון) גיליתי כמות לא מבוטלת של מכתבים זועמים מחברים נטושים, את קריסתו (הזמנית, יש לקוות) של פרוייקט גונב לאוזניי שהשקעתי בו זמן ואנרגיה רבה ואת שקיעתה של סדנת הכתיבה ב-YNET שבה השקעתי זמן ואנרגיה רבים אף יותר.

למרות קריסתו בזעיר אנפין של העולם הוירטואלי (להפתעתי לא נמחק הבלוג הזה, כנראה הודות למספר תגובות על רשימות קיימות שנכנסו במהלך החודשים הללו. תודה למגיבים) ועיכובם של אינספור פרסומים ופרוייקטים שהייתי קשורה אליהם והצטברותן של חובות מדאיגות בכמויות לא סבירות, היו ארבעת החודשים הללו סוג של אי מבודד בהמולת הזמן והחיים. לא רצתי ממקום למקום מפני שבקושי יכולתי לשבת, לא שוחחתי בטלפון מפני שסבלתי מצלצולים קשים באוזניים, לא צפיתי בטלוויזיה מפני שהצפייה הכאיבה לעיני ולמרות זאת ובמיוחד כשהסתיימו (די מהר) השלבים הפיזיים ההשרדותיים, לא נתקלתי בבעיית השיעמום. החיים השואבים ממשאבים פנימיים בלבד, המשתמשים בשפה, שלא על מנת ליצור דברים החוצה, אלא בעיקר בבריאת עולמות פנימה, חידדו לתחושתי את יכולת החשיבה שלי. הבנתי אילו כמויות של זמן תפסו ממני הצפייה בטלויזיה, ההתעסקות עם אנשים שלא באמת מעניינים אותי, הריצות הפיזיות ממקום למקום כדי "להספיק" ובעיקר, שהייתי בת ערובה אמיתית של הפלאפון שלי (ששווה לדעתי רשימה שכולה שלו). בנתיים, בעוד אני חוזרת לאט לאט לחיים שבהם לתוצאות חיצוניות יש משמעויות, החלטתי לכבות את הפלאפון לחלוטין בשבתות ולהגביל את כמויות הגלישה שלי באינטרנט, לפחות עד שההתמכרות תחזור ותכה וכמו המתעוררים מקומה, אפסיק להתרגש מכל נסיעה באוטובוס.

לכותבים שאותם אני קוראת בקביעות נאמנה - סליחה שזנחתי אתכם בחודשים האחרונים. התרשמויות מספרים ואלבומים שהצילו אותי בחודשים הללו ועוד דברים שונים ומשונים יעלו כאן בזמן הקרוב.

פתחתי את הבלוג הזה במטרה לייצר ערוץ חדש שיעניק לי חופש לכתוב בלי לחשוש ממישהו שמכיר אותי ויחדור לנבכי הראש והלב. יכולת לכתוב בלי חשבון כמה זה מעובד, או ערוך, או מתאים לדמות החיצונית שייצרתי בברנז'ה הספרותית הבקורתית מאוד (והרי לכולנו יש כאלו). להפתעתי גיליתי שמה שהיה אמור לייצר חופש, תחת מסיכה דקה, מגביל אותי. הראש רוחש פרגמנטים ומחשבות; קטעים שיכולים להתפתח רק כשהם מתפרסמים ולא נכתבים למגירה, רק כשיש חילופי תקשורת ואנרגיה, אבל הידיים ממאנות להקליד. כי המסיכה, הזאת, דקה ככל שהיא הייתה מייצרת איזו גדר מלאכותית, סמן דק אבל מרתיע, טון מעושה.

לכן אני חוזרת לשמי, זה שכתוב בתעודה הכחולה ומי שיכיר- יכיר ומי שיבקר- יבקר. כנראה שאחרי שנים של משחקי מחבואים ובדיקת זהויות שונות, הגעתי לרמה של ביטחון עצמי ואפילו מרוצות במי שאני והמסיכה, דקה דקה, מפריעה בכל זאת. רווח נקי, לגלות זאת, בהשתאות מסוימת, אני חושבת.

*אנטולי מריינהוף

"הספר שלפניכם הוא יצירה בדויה רק במובן זה שבמקרים רבים המחבר לא הצליח לזכור את המילים המדויקות שאמרו אנשים מסוימים, ותיאורים מדויקים של דברים מסוימים, ועל כן נאלץ למלא את החסר כמיטב יכולתו. פרט לכך, הדמויות והאירועים והדיאלוגים אמיתיים כולם, הם אינם פרי דמיונו של המחבר, מאחר שבזמן כתיבת הספר לא היה למחבר כל דמיון שהוא לדברים מסוג זה, והוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו להמציא סיפור או דמויות. כל דמיון לאנשים חיים או מתים אמור להיות גלוי וברור להם עצמם ולמי שמכיר אותם, במיוחד אם המחבר הואיל בטובו לנקוב בשמם האמיתי, ובמקרים אחדים גם במספר הטלפון שלהם. כל האירועים המתוארים להלן התרחשו במציאות, אך המחבר נטל לעצמו פה ושם חירויות אחדות, קטנות מאוד, באשר לסדר ההתרחשויות, מאחר שזאת זכותו כאמריקני."

אני עוסקת שנים רבות בכתיבה. יש בהצהרה הזאת משהו מוזר במובן החברתי; מה בכלל המשמעות של להיות סופר(ת) קל וחומר משוררת בשנת 2006? יותר נכון לכתוב- מה המשמעות החיצונית של ההגדרה הזאת ומה ההבדל בינה לבין ההוויה הפנימית של אדם כזה. כששואלים אותי מה אני עושה ואני עונה, כפי שנראה לי מתבקש, משוררת (הגדרה שאינה תחומה רק במשמעות המילולית של המילה, אלא בצליל המתמשך של ישותי)- אני מקבלת מבטים מוזרים מהשואלים שבדרך כלל מקשים שוב- כן, אבל מה את עושה?

המשורר ארצ'יבלד מקליש כתב- A poem must not mean, but be אבל כמובן שקל יותר לקרוא וגם לומר ובוודאי לכתוב, מאשר לחיות. הרבה יותר פשוטות ההגדרות- עורכת תוכן ותסריטאית- מילים שכל אדם מתחבר אליהן, משהו מוחשי שניתן

לגעת בו וגם לראות. אבל השירה וגם הפרוזה לא נתפסות כבשר החי, האדום והרוטט שהן. הכתיבה לא נתפסת, משום מה, כעבודה הסיזיפית שהיא, ע"י אנשים שלא כותבים. "אז את בטח קמה מתי שבא לך" היא תגובה שאני שומעת תדיר.

פעם הייתי נעלבת מתגובות כאלה, היום הן מצחיקות אותי. מי שכותב יודע שמכתיבה, אי אפשר להתפרנס בארץ. בכל זאת- להיות ולחיות את הווית הכותבת, המשוררת, הפרוזאיסטית, התסריטאית, את החורים העצומים, התהומות השחורות של-לעמוד-על-קצה-תהום-להתנדנד-ולמרות זאת-או-אולי-בגלל-זה-לכתוב; נסיונות חוזרים ונשנים לא הצליחו לעקור ממני. נסיונות לעבוד בין תשע לחמש ולחפש בעבודות כאלה יותר מאשר משכורת (ערך חיובי בפני עצמו), נסיונות "להתיישב" ולטלטל את שדי חוסר-המנוחה.

בחודשים האחרונים אני כותבת בישרא-בלוג תחת השם שלי, זה שמחובר לתעודת הזהות הכחולה ומייצג אותי בחיי היום-יום. במהלך החודשים הללו אספתי לי חברים שהצטרפו למאגר חברי הרשת ולאלה שמכירים אותי גם בחוץ. יש מקומות נוספים ברשת בהם אותו שם בדיוק מתנוסס בלי מסיכות ובלי בושה. התלבטתי במשך מספר שבועות האם לכתוב את הבלוג הזה

תחת שמי האמיתי או תחת כינוי. בסוף בחרתי בכינוי שיאפשר לי מסכה מינימלית- כזאת שמעניקה את החופש המוחלט לכתוב בלי לחשוב "רגע, האם אני רוצה שזה וזה ידעו ויקראו". אני רוצה לצור לי תיבה אינטימית של רעיונות, שברים קטנים של זכוכית נוצצת שצפים בי כמו דגי אקווריום: מרהיבים ולא מתקדמים לשום מקום. בניגוד אולי, לבלוג השני, שבו הרעיונות שלמים וכל מילה מתחברת בהגיון לזו שבאה אחריה. אני רוצה להעלות אל מעל לפני השטח את העולם השבור, הזוהר, השחור-בולע-כל.

המילים של דייב אגרס שפותחות את הפוסט הזה מבטאות בצורה די מדויקת את מה שאני חשה לגבי המקום, שנראה לי טוב ואמיתי. אז חברים שלי- סליחה על משחק המחבואים הקטן הזה. אחרי הכל; הבלוג שלפניכם הוא יצירה בדויה רק במובן זה שבמקרים רבים המחברת לא הצליחה לזכור את המילים המדויקות שאמרו אנשים מסוימים, ותיאורים מדויקים של דברים מסוימים, ועל כן נאלצה למלא את החסר כמיטב יכולתה. פרט לכך, הדמויות והאירועים והדיאלוגים אמיתיים כולם, הם אינם פרי דמיונה של המחברת, מאחר שלמחברת אין אין כל דמיון שהוא לדברים מסוג זה, והיא תמיד שואבת מהחיים כשהיא ממציאה סיפור או דמויות. כל דמיון לאנשים חיים או מתים אמור להיות גלוי וברור להם עצמם ולכל מי שמכיר אותם, במיוחד אם המחברת הואילה בטובה לנקוב בשמותיהם האמיתיים, ובמקרים מסוימים גם במספר הטלפון שלהם. כל האירועים המתוארים להלן התרחשו או שיתרחשו בעתיד במציאות, אך המחברת נטלה לעצמה פה ושם חירויות אחדות, קטנות מאוד, באשר לסדר ההתרחשויות, שאולי כלל לא קרו, מפני שזו זכותה כמחברת.

בסופו של דבר- מי שצריך לדעת ידע כנראה ומי שלא- יסתפק בכל שאר הבשר.