הסלון

משורר, נביא, מלנכוליסט, משיח, זועם, סוריאליסט, ריאליסט, סמל, פרובוקטור, נרקיסיסט, פוזאיסט;

בגיל חמש עשרה החיים התנפצו סביבי בשברי קליידסקופ חדים, מתנחשלים, ומוריסי והסמיתס היו האגרוף שהבקיע את הדרך.

Frankly, Mr. Shankly, I'm a sickening wreck I've got the 21st century breathing down my neck I must move fast, you understand me I want to go down in celluloid history

Frankly, mr.Shankly

האלבום הראשון של הסמיתס שהתגלגל לידי - And the world wont listen היה בעצם אסופה של אלבומים וסינגלים אנגלים קודמים.

מוריסי שר כאילו הוא משחיז ציפורניים לקרב האחרון וכשהקשבתי לו הרגשתי שדברים גדולים הולכים לקרות. היה לו חזון, היה לו אומץ  והיה לו את ג'וני מאר עם ריפים שוברי לב בגיטרה. הוא לא נשמע כמו שום דבר אחר. רציתי לעבור לגור בחצר האחורית שלו.  כשמוריסי שר, מגובה בעולם המוזיקלי היציב שמאר תפר למילים שלו, ידעתי ששום סכנה משמעותית לא תשקף לי בעולם החדש, המבלבל והשובה שחייתי בו, ידעתי שהכל יהיה בסדר ויתחבר כמו שצריך, גם אם החלקים בפאזל היו עמומים, אטומים בפני באותה תקופה.

בעיני היה מוריסי מאז ומתמיד זמר מחאה, במובנים הכי בסיסיים של המילה. הקול שלו תמיד נשמע כאילו הוא עומד להשרף, קדוש מעונה על מוקד הדיכאון שלו עצמו. הוא טלטל וחדר את הקרביים והכבד שלי ואחסן את עצמו בכל העורקים החשובים של הלב. השירים תמיד היו אפלים, צינים, מלאי כעס, זעם וחדורי יאוש, שיעמום ועצלות. כמעט כל שיר של הסמית'ס גרם לי להחנק ולחייך בעת ובעונה אחת, כמעט מאף אחד מהם לא נפקד הניצוץ הכפול והמאוד אנגלי של שנינות ואכזבה-השלמה.

Tried living in the real world Instead of a shell

 But before I began ...

 I was bored before I even began

Shoplifters of the world unite

And when you want to Live

 How do you start

? Where do you go

 ? Who do you need to know ?

The boy with the thorn in his side

מערכת היחסים שלנו תמיד הייתה אינטימית מאוד, סבוכה ומכאיבה כפי שרק מערכת יחסים עם מי שקרא ונגע בראשך וליבך, מבלי לדעת בכלל, חולף על פניך - אביר אפל ומוגזם בלילה - יכולה להיות. המוזיקה הייתה מקור לגאולה רגע אחד, אכזרית וצובטת רגע שני. לא ממש עניין אותי באותה תקופה מה עמד מאחוריה, מי היו האנשים שייצרו את פס הקול היומיומי שלי. הייתי בת חמש עשרה וחפשתי את העתיד; הסמית'ס ומוריסי השיבו לי מבט.

אני רוצה להתכרבל בסדין ולהניח למאוורר (לעולם לא מזגן) לפזר אותי חללים-חללים, גבוהים וקרירים. להכין כוס קפה בספל גדול, החלב בקנקן קטנטן נפרד, כדי שהתמצית השחורה של חום ונחמה תתפזר לי בין הידיים.

לתת לאור לשחק ריבועים ופסים על קטעי גוף חשופים.

ולקרוא. לקרוא. לקרוא.

אני כותבת כי אני בודדה, אני כותבת כי אני לא ישנה, כי לילות חמים טרופי געגוע חוברים לימים מעשיים, אנרגטיים, שהחלל מתאוורר בהם כמו בחדר ריק עם תקרה גבוהה.

אני כותבת כי אני לבד, כי אני מלאה, כי אני רוצה. אני כותבת כי אני מתכלה, הגוף עובר שנה נוספת והכבידה עדיין לא מצמידה אותי לקרקע.

"מה אנחנו? ספינות העוברות זו על פני זו בלילה,

כל אחת חיי הקווים של האשקפים המוארים

וכל אחת יודעת על זולתה רק שיש חיים בתוכה ותו לא.

ספינות המתרחקות זו מזו, מנוקדות באור בעלטה,

כל אחת הססנית, קטנה מכל צד של השחור

כל היתר הוא הלילה הדומם והקור העולה מן הים"

(פרננדו פסואה)

אני כותבת כי אני מאושרת, כי אני רוקמת ופורעת, רוקמת ופורעת ומעצם הרקמה, מעצם הפריעה - החיים משיגים אותי. חיים מלאים,

חזקים, דורשים את שלהם, תוססים בעזוז: אוכל, קניות, ניקיון, חברים, עבודה.

"אלוהים כלום יש בנמצא סבל גדול מזה, משהו חייב להיוולד מתוך הסבל הזה, כי אוה, מה דומות אנקות האהבה לאנקות הגוועים למות, מה דומות הן, אלו של האהבה לאלו של הנוטים למות"

(מלקולם לורי)