משורר, נביא, מלנכוליסט, משיח, זועם, סוריאליסט, ריאליסט, סמל, פרובוקטור, נרקיסיסט, פוזאיסט;
בגיל חמש עשרה החיים התנפצו סביבי בשברי קליידסקופ חדים, מתנחשלים, ומוריסי והסמיתס היו האגרוף שהבקיע את הדרך.
Frankly, Mr. Shankly, I'm a sickening wreck I've got the 21st century breathing down my neck I must move fast, you understand me I want to go down in celluloid history
Frankly, mr.Shankly
האלבום הראשון של הסמיתס שהתגלגל לידי - And the world wont listen היה בעצם אסופה של אלבומים וסינגלים אנגלים קודמים.
מוריסי שר כאילו הוא משחיז ציפורניים לקרב האחרון וכשהקשבתי לו הרגשתי שדברים גדולים הולכים לקרות. היה לו חזון, היה לו אומץ והיה לו את ג'וני מאר עם ריפים שוברי לב בגיטרה. הוא לא נשמע כמו שום דבר אחר. רציתי לעבור לגור בחצר האחורית שלו. כשמוריסי שר, מגובה בעולם המוזיקלי היציב שמאר תפר למילים שלו, ידעתי ששום סכנה משמעותית לא תשקף לי בעולם החדש, המבלבל והשובה שחייתי בו, ידעתי שהכל יהיה בסדר ויתחבר כמו שצריך, גם אם החלקים בפאזל היו עמומים, אטומים בפני באותה תקופה.
בעיני היה מוריסי מאז ומתמיד זמר מחאה, במובנים הכי בסיסיים של המילה. הקול שלו תמיד נשמע כאילו הוא עומד להשרף, קדוש מעונה על מוקד הדיכאון שלו עצמו. הוא טלטל וחדר את הקרביים והכבד שלי ואחסן את עצמו בכל העורקים החשובים של הלב. השירים תמיד היו אפלים, צינים, מלאי כעס, זעם וחדורי יאוש, שיעמום ועצלות. כמעט כל שיר של הסמית'ס גרם לי להחנק ולחייך בעת ובעונה אחת, כמעט מאף אחד מהם לא נפקד הניצוץ הכפול והמאוד אנגלי של שנינות ואכזבה-השלמה.
Tried living in the real world Instead of a shell
But before I began ...
I was bored before I even began
Shoplifters of the world unite
מוריסי ידע לנקז את הרעל בצורה מושלמת; בדיוק מופתי ברגעים שהכוס עמדה לעלות על גדותיה הוא היה משחרר זעקה
מחויכת ותאבת חיים, מתועבת כמעט, משלח אותי ליום-יום עם כמות מספקת של חמצן ורצון;
And when you want to Live
How do you start
? Where do you go
? Who do you need to know ?
The boy with the thorn in his side
מערכת היחסים שלנו תמיד הייתה אינטימית מאוד, סבוכה ומכאיבה כפי שרק מערכת יחסים עם מי שקרא ונגע בראשך וליבך, מבלי לדעת בכלל, חולף על פניך - אביר אפל ומוגזם בלילה - יכולה להיות. המוזיקה הייתה מקור לגאולה רגע אחד, אכזרית וצובטת רגע שני. לא ממש עניין אותי באותה תקופה מה עמד מאחוריה, מי היו האנשים שייצרו את פס הקול היומיומי שלי. הייתי בת חמש עשרה וחפשתי את העתיד; הסמית'ס ומוריסי השיבו לי מבט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
