הסלון

"בשדה

אני היעדרו

של שדה.

ככה זה תמיד.

היכן שאני נמצא

אני מה שחסר.

כשאני הולך

אני חוצה את האוויר

ותמיד

האוויר נכנס פנימה

למלא את החללים

בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות

לנוע.

אני נע

כדי לשמור על הדברים שלמים."

... "הדברים השלמים", רגע של אחדות שבו הגוף הפועל, המוח החושב והנשמה הם אחד, הרגע שמכיר כל מי שפעם כתב, ניגן, צייר או הקשיב וצפה, עורג להיות ב"מקום הנסתר" הזה, שאליו אמנות טובה לוקחת אותנו. אותו רגע של אור כחול, לילה שבור, קצוות משוננים שנותרים, מתחבטים בכלוב הצלעות אחרי שנמוגים ההדים האחרונים של הסיפור, של השיר. המקום שבו הקול של סיד בארט נשבר והמפוחית של דילן צורמת בתו שאין מדויק ממנו. 

"המקום הנסתר", זה שקארבר פער שוב ושוב בנחישות שקטה ומיואשת בכל סיפור ושיר, שבארץ מייצגים לבדם משום מה את הריאליזם האמריקאי החדש, שסטראנד היה שחקן ראשי בו. נכון, אין לו סיפור חיים מרתק כמו לקארבר, הוא דמות הרבה פחות רומנטית, במיוחד כיוון שהוא מתעקש להמשיך ולחיות בבריאות מתמדת. הוא גם ממשיך לכתוב והרווח, עד כה, היה כולו של קוראי האנגלית, בעלי כרטיס האשראי הבינלאומי שיכלו להזמין את ספריו דרך הרשת, כי בישראל כמעט שלא מתרגמים משוררים אמריקאים (הלמה זה כבר נושא לדיון אחר).

התרגום החדש והיחיד של סטרנד הוא מפעל של איש אחד. נכון, כל כוחות היח"צנות של ידיעות אחרונות עומדים מאחוריו, אבל אין כאן מקרה של התמסחרות. במשך 15 שנה, על חשבון זמנו החופשי ומתוך אהבה והבנה גדולות לשיריו של סטרנד, מתרגם עוזי וייל, שהוא קצה משונן בפני עצמו, את אסופת השירים הזאת, שמפעם לפעם טיזר נפלא ממנה, בדמות שיר, צץ בשער האחורי שערך.

לא להזמנת מישהו, ולא מתוך ידיעה שאיזושהי הוצאה תסכים לקחת על עצמה את העניין. רק בגלל השירים, בשביל השירים אולי, עבור הדרך בה הוא יודע רגעים ויודע ש"לא היה זוכה לדעת את הרגע הזה, אם לא היית קורא שיר של מרק סטרנד..." מפני שלפי וייל "לאמנות היום – כל אמנות, אבל בעיקר אמנות הכתיבה – אין יותר גיבורים. היא לא מסוגלת לספק תזות שיסבירו את העולם, לא לייצר יותר גיבורים ולא דמויות לחיקוי. אבל מה שהיא כן מסוגלת, זה להביא אותך למצב שבו אתה נוגע במקום הנסתר שלך." 

וייל בטוח שהספרות לא יכולה לייצר יותר גיבורים, אבל בעיניי עוזי וייל הוא מעין גיבור בפני עצמו, מפני שנגע ב"מקום הנסתר" והתעקש והתעקש והמשיך להתעקש עד שהצליח להביא אותו לקהל קוראי העברית (ואם זה נשמע קצת כמו שיר הלל ואם למילים מתגנב מעט פאתוס, אז זה מפני שזה מה שקורה כשמתעסקים עם גיבורים). וגם סטרנד הוא סוג של גיבור, מפני שוייל צודק, לסטרנד, כמו לשאר הכותבים הגדולים באמת, יש יכולת לקחת אותך למקום הנסתר הזה. המקום שבו הכל מתחבר, האור מובחן והמחשבות צלולות, הכל שקט ורועש, עליז ומזוקק בעת ובעונה אחת;

"נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע,

של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי,

להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים

חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה

את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד."

כשיצאה אסופת שיריו של קארבר, גם היא בתרגומו של וייל, היא הייתה גילוי. אותה אסופה מקורית כל כך שחוקה היום (ובוא נודה באמת, רמת הכריכה בארץ די עלובה) שנאלצתי לקנות עותק נוסף, גם הוא נשחק במהירות. אותו גילוי, אין לי ספק, מתרחש כעת עבור מישהי אחרת שפותחת עותק מהאסופה של סטרנד; שירה כה שונה, דמויית חלום מיחד וממוקדת-מזוקקת מאידך. הרעיונות, האמירה, ברורים, אבל האיכות שנותרת בך לאחר הקריאה, ספוגת אדוות חלום, הדים מושהים של אותו "מקום נסתר" שאפשר רק לערוג אליו וגם לגעת בו, לפעמים.

השפה של סטרנד פשוטה, לא מתהדרת בחריזה, משקלים מורכבים, מטאפורות עמומות. מי שאוהב את קארבר יזהה כאן אותו סגנון סיפורי במובהק, אבל סטרנד מתעסק גם עם רעיונות מופשטים יותר, עם מיניות ומוות, ברבדים שקארבר לא נגע בהם. אם קארבר נע על גבולות התהום של החוץ, סטרנד חש נוח מאוד בנפילה ושירתו חובקת אותה ברכות מרפרפת. רבים משיריו עוסקים ברגעים בהם המוות מצליל את החיים, מתוך הכרה רכה שהחיים משמעותיים רק בתוך הווה אינסופי שמכיר בחוסר אינסופיותו. השיר "סיפור חיינו" הוא מייצג מובהק של התפיסה הזאת; הגיבורים בשיר, גבר ואישה, קוראים את חייהם מתוך ספר, הם חיים את מה שהם קוראים, הם קוראים את מה שהם חיים והם "מקווים למשהו/ משהו כמו רחמים או שינוי" ושומעים "את רעדת העלים/ בעצים שמחוץ לחלון." הם יודעים ש"זה יהיה בספר./ הכל יהיה שם." ובכל זאת הגבר מביט "בפנייך/ וקראתי את העיניים, את האף, את הפה..."

גיבורי שירו של סטרנד "ישבו זה ליד זו על הספה,/ נחושים בדעתם לקבל את האמת./ מה שזו תהיה – הם יקבלו אותה./ הספר יצטרך להיכתב/ ויצטרך להיקרא./ הם הספר והם לא/ שום דבר אחר."

התחברתי לרשת בניסיון אסקפיסטי להמלט מהחדשות וגיליתי שכל הכותבים האהובים עלי כתבו על הנעשה בגבול הצפון. על הנעשה בחיפה, בכרמיאל, בצפת, בשדרות, במצפה הילה ובגליל המערבי. על הנעשה בטבריה, בבירות ובצידון, על הנעשה בחימה, בדמעות, בהתלהמות, ובזעם, על הנעשה בקור רוח, מתוך אינטרס וחישוב פוליטי, על הנעשה מיאוש ומאין ברירה.

הנה, הנה מגיעה המלחמה גם אלי.

המשך יבוא של מאיר וזילטיר נכתב לפני למעלה מעשרים שנה, אבל המילים שלו נכונות עד זוועה למצב העכשווי:

המלחמה היא המשכה של המדיניות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן אך טבעי שמדינה תערוך מלחמה בלבנון.

הנעורים הם המשכה של הילדות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן אין טבעי מילדים ונערים היורים זה בזה בלבנון.

הקברנות היא המשכה של הרבנות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן תכרה חברה קדישא הצבאית קברים רעננים בלבנון.

העיתונות היא המשכה של הפטפטנות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן שוקלים העיתונים בכובד-ראש את השגי המלחמה בלבנון.

השירה היא היפוכה של האמירה, בדרום הלבנון וגם בגליל העליון. על כן הנאמר כמו לא נאמר, ועוד נצא למלחמה בלבנון.

"אדוני המלחמה", הוריאציה היהונתן גפנית לבוב דילן:

אתם- אדוני המלחמה שרוצים להרוס את העולם. אתם - שהמצאתם את הרובים ואת הלהביור. אתם - שבראתם את מטוסי הנפל"ם והקרב. אתם - שתמיד נשארים מאחור. אתם - שלא עשיתם דבר בשבילי מלבד לזרוע הרס מסביבכם. אתם - שמשחקים בעולם שלי כאילו שזה צעצוע שלכם. אתם ששמים לי רובה ביד ואומרים "ישחקו הנערים". אתם - שתמיד מביטים מהצד - רחוק מאיפה שעפים הכדורים. אבל, אני מביט לכם בתוך העיניים ורואה לתוך המוח שלכם - המפחיד, כמו שרואים דרך המים את הבוץ בקרקעית. כי אתם גרמתם לפחד הגדול שידע אי פעם בן האדם - הפחד להביא ילדים לעולם. כך - הרגתם את ילדיי שעוד לא נולדו - נשמות טובות בלי קבר ושם. אתם לא שווים את הדם ההוא שזורם עכשיו בעורקים שלכם. כן, אולי אין לי זכות להעיר, אולי אין לי זכות לומר אף מילה. אתם יכולים להגיד שאני צעיר, אתם יכולים להגיד שאין לי השכלה, אבל דבר אחד אני חייב להגיד לכם, למרות שאני צעיר ואין לי השכלה, שום אלוהים שראה אתכם לא ייתן לכם מחילה ואני מקווה שתמותו - כן אני מקווה שתמותו בקרוב - וכמה שתמותו יותר מהר ככה יהיה לי יותר טוב אנחנו נכבד את זכרכם בדקת דומיה ובראשים מורדים ולא נזוז מהקבר שלכם עד שנהיה בטוחים שאתם מתים.

למה אנחנו מצפים כשאנחנו תוקפים? שהפלשתינים ירימו דגל לבן ויגידו - סליחה, שינינו את דעתינו, בעצם נשב ונמתין עד שתעניקו לנו מדינה, על איזה שטח שתחשבו שהוא נאות?

הספרות הישראלית לדורותיה, למעט התעוררות מסוימת בשטח בשנה שנתיים האחרונות, נוטה להתעלם ממה שאנחנו נוהגים לקרוא "המצב" וזאת בניגוד לעמיתים שלה מעבר לים שכתבו נגד ובעד גם בזמן אמת; אולי זה מתוך יאוש, אולי מתוך חוסר הרצון לעצבן מישהו במדינה כ"כ קטנה. יש כמובן כמה יוצאי דופן, אבל המצב בגזרה הספרותית מיאש, מפני שאם המוזות שותקות האם זה אומר שאנחנו סומכים על הפוליטיקאים שלנו שישנו את המצב?

צבי עצמון כתב על מלחמת לבנון -

שחזור (הוצאת הקיבוץ המאוחד - סימן קריאה, 83)

רו"סר. ימ"ח. שכפ"ץ. קפל"ר.

רס"ר. דגמ"ח. אב"ך. גש"ח.

חפ"ק. פק"ל. תומ"ת. תותח.

חנ"ם. חמ"ל. קמב"ץ. מג"ד.

מט"ק. קת"ק ותאג"ד.

מרנ"ט. מח"ט. מסו"ל. בח"ש.

זרחן. נפיץ. נותב וח"ש.

פגז. רימון. מוקש. מצרר.

מם.פא. מכ"ם. אג"ם. תול"ר.

מם.קוף. מטען חלול. שלל.

זחל"ם. נק"ל. נתקל. חלל.

חצי כבד ואר.פי.ג'י.

קדקד.עבור. לפני קטנה.

טפטוף. צפור. דוד-יונה.

על השחור עוד פרח, רות.

דבו"ר. סטי"ל. מטוס. ירוט.

דמור, עליי ובחמדון.

צדון וצור אגם קרעון.

נגמ"ש קרוע

בניין ערוף

חייל שרוף

אדם כרות

חוזר שנית: מצור. ביירות.

השיר החכם והמצמרר הזה נכתב באופן מניפולטיבי להחריד - הוא נקרא באופן כמעט אוטומטי בשל המשקל שלו, רבות מהמילים בשיר מופרדות בנקודה והן קיצורים צבאיים מוכרים.

אנחנו קוראים אותן באוטומטיות שמכוונת כמובן ע"י המשורר. צורת הכתיבה הזאת יוצרת סדר משקלי חזק מאוד שנשבר כשאנחנו מגיעים ל"נגמ"ש קרוע" מה שמעורר אותנו ומחייב אותנו לשים לב, כקוראים. כשהמשקל נשבר והשורה מתקצרת ומשתנה מאוד אנחנו מתחילים פתאום לראות את מה שנסתר מאתנו כל השיר, הודות לקריאה האוטומטית - אנחנו שמים לב שעצמון מערבב בין אנשים לחפצים ואוביקטים -  מג"ד ומח"ט מתערבבים עם חמ"ל ודבור, מ"פ עם מכ"ם, קפל"ד עם קמב"ץ. הטשטוש הזה מלמד אותנו, בלי זעקה גלויה, על התחושה שבני אדם לא באמת חשובים יותר מכלי התקיפה והפיקוד הללו - אולי אפילו פחות. תחושה שבהתחשב בעובדה שהשיר נכתב במלחמת לבנון, מצמררת אותי אפילו יותר בהתייחס למצב הנוכחי. העניינים לא השתפרו, רק הלכו והסלימו. זו הפעם הראשונה אגב, שממשלה ישראלית לא מוכנה להחליף מחבלים טרוריסטים, כולל כאלה שיש להם מה שנוהגים לכנות כאן "דם על הידיים", תמורת חייל. להזכירכם, אנחנו מדברים על ממשלה ישראלית שהחליפה מחבלים חיים תמורת גופות ועם שהרגיש שהוא עשה עסקה טובה. זאת לא הבעת דיעה או ביקורת, אלא הבחנה בקשר למצב המיאש.

יש השתנות, גם בדעת הקהל וגם במדיניות הממשלתית הברורה ולא בטוח שהיא לטובה. אני אמנם מכירה את כל נתוני הנגד למו"מ עם טרוריסטים, אבל נראה לי שמשהו בסיסי הרבה יותר עומד בבסיס השינוי הזה. אותו מסר שמוצפן בדיווח הצבאי היבש בשירו של עצמון:

זחל"ם. נק"ל. נתקל. חלל.

חצי כבד ואר.פי.ג'י.

קדקד.עבור. לפני קטנה.

טפטוף. צפור. דוד-יונה.

על השחור עוד פרח, רות.

בעצם מדווח הדובר בשיר למפקד שלו על התקלות וחייל שנהרג. ההתקלות כללה פגזי אר.פי.ג'י והיא התרחשה על הכביש, לפני כדקה. אם קוראים היטב מבחינים שההתקלות למעשה לא הסתיימה עדיין - תוך כדי הדיווח מוסיף הדובר - "על השחור עוד פרח" ובכל קריאה - נהרג חייל נוסף, פעם נוספת. כל פעם מחדש. אם מלחמת לבנון הייתה הפעם הראשונה בה (לפחות) נאמרו התחושות הללו בקול רם - שהמלחמה טשטשה את הגבולות בין אנשים לאובייקטים, הרי שבמלחמה הזאת הגבולות כבר נזילים בהרבה מראש, אבל כמו שהקוראים שבויים בעוצמת הדיווח הצבאי של עצמון, כך אנחנו האזרחים שבויים בעוצמת ההפחדה בה מציפה אותנו ממשלת ישראל - אין עם מי לדבר, צריך להגדיר את חוקי המשחק בלבנון לפני שיהיה מאוחר מדי, קטיושות בנהריה וקסאמים באשקלון, צריך להכריע אותם לפני שהם יכריעו אותנו.

כל מי שאי פעם השתמש במכשיר קשר צה"לי יודע שאסור באיסור חמור להשתמש במילים "חוזר שנית", מפני שקרו מקרים בהם יחידות הבינו לא נכון את הנאמר בקשר וחזרו אחורה - לתוך אש כוחותינו. השימוש של עצמון במילים האסורות שולח אותנו לקריאה חוזרת של השיר, בה המטאפורות "בניין ערוף", "חייל כרות" מתפעלות אותנו פתאום, לאור הידע החדש שצברנו, רגשית, כפי שהדיווח היבש על שני החיילים ההרוגים לא תפעל אותנו. הגיע הזמן שנקרא בין השורות של דיווחי ההפחדה ובמקום שהם ישמשו לנו את אותו סם מטשטש שהם משמשים, הם יעוררו אותנו לזעקה נוראה.

פוסי גאלור כותבת על מלחמת לבנון השניה.

עדכונים מאוחרים: עמי בן בסט כותב ומקשר לדו-שיח לבנוני ישראלי שנפתח בבלוג לבנוני. הפוסטים החכמים, הרהוטים והלא מתלהמים מרגשים ומחרידים עד דמעות.

אשתו של אלוהים מוציאה לי את המילים מהמקלדת. שוב.