הסלון

משורר, נביא, מלנכוליסט, משיח, זועם, סוריאליסט, ריאליסט, סמל, פרובוקטור, נרקיסיסט, פוזאיסט;

בגיל חמש עשרה החיים התנפצו סביבי בשברי קליידסקופ חדים, מתנחשלים, ומוריסי והסמיתס היו האגרוף שהבקיע את הדרך.

Frankly, Mr. Shankly, I'm a sickening wreck I've got the 21st century breathing down my neck I must move fast, you understand me I want to go down in celluloid history

Frankly, mr.Shankly

האלבום הראשון של הסמיתס שהתגלגל לידי - And the world wont listen היה בעצם אסופה של אלבומים וסינגלים אנגלים קודמים.

מוריסי שר כאילו הוא משחיז ציפורניים לקרב האחרון וכשהקשבתי לו הרגשתי שדברים גדולים הולכים לקרות. היה לו חזון, היה לו אומץ  והיה לו את ג'וני מאר עם ריפים שוברי לב בגיטרה. הוא לא נשמע כמו שום דבר אחר. רציתי לעבור לגור בחצר האחורית שלו.  כשמוריסי שר, מגובה בעולם המוזיקלי היציב שמאר תפר למילים שלו, ידעתי ששום סכנה משמעותית לא תשקף לי בעולם החדש, המבלבל והשובה שחייתי בו, ידעתי שהכל יהיה בסדר ויתחבר כמו שצריך, גם אם החלקים בפאזל היו עמומים, אטומים בפני באותה תקופה.

בעיני היה מוריסי מאז ומתמיד זמר מחאה, במובנים הכי בסיסיים של המילה. הקול שלו תמיד נשמע כאילו הוא עומד להשרף, קדוש מעונה על מוקד הדיכאון שלו עצמו. הוא טלטל וחדר את הקרביים והכבד שלי ואחסן את עצמו בכל העורקים החשובים של הלב. השירים תמיד היו אפלים, צינים, מלאי כעס, זעם וחדורי יאוש, שיעמום ועצלות. כמעט כל שיר של הסמית'ס גרם לי להחנק ולחייך בעת ובעונה אחת, כמעט מאף אחד מהם לא נפקד הניצוץ הכפול והמאוד אנגלי של שנינות ואכזבה-השלמה.

Tried living in the real world Instead of a shell

 But before I began ...

 I was bored before I even began

Shoplifters of the world unite

And when you want to Live

 How do you start

? Where do you go

 ? Who do you need to know ?

The boy with the thorn in his side

מערכת היחסים שלנו תמיד הייתה אינטימית מאוד, סבוכה ומכאיבה כפי שרק מערכת יחסים עם מי שקרא ונגע בראשך וליבך, מבלי לדעת בכלל, חולף על פניך - אביר אפל ומוגזם בלילה - יכולה להיות. המוזיקה הייתה מקור לגאולה רגע אחד, אכזרית וצובטת רגע שני. לא ממש עניין אותי באותה תקופה מה עמד מאחוריה, מי היו האנשים שייצרו את פס הקול היומיומי שלי. הייתי בת חמש עשרה וחפשתי את העתיד; הסמית'ס ומוריסי השיבו לי מבט.

בבית החולים האוניברסיטאי

באוטרכט, סבלה אמי משלושים ושש שעות של צירים.

הרופא המיילד, סטאז'ר עייף,

נרדם על בטנה.

עוד בהיותי ריקנות

ברחמה, הבנתי את כוחה של

מיתולוגיה.

(בתים ראשונים משיר בהתהוות).

אנקדוטות שמושכות קהל בכל פעם שאני מספרת אותן:

בגיל שש עשרה ברחתי מהבית.

זה סוג של סיפור, אבל לא הסיפור כולו כמובן. לדרך ההצגה שלנו את הדברים יש חשיבות רבה - אני יכולה להיות מוזרה, או משעשעת.

העובדה נותרת בעינה - בגיל שש עשרה ברחתי מהבית.

נתיב הבריחה שלי, כפי שמופה על ידי דודה אסטרולוגית, היה די פשוט; כמי שסבלה מקור כל חייה, נטיתי להדרים וציפור הפלמנקו שלי הייתה בחור שוודי, עם רסטות מדושנות ממלח כבד, בשם אולה.

בתוך שק שינה, על החול הכבד,

שרקנו את הרוח המתגרה

ובנינו יסודות לסיפור.

בלילה זנחנו את העמדת הפנים.

ריח המלח היה לי לנחמה.

(בית לא שלם משיר בהתהוות).

אולה חלק אתי שק שינה ולא העמיד דרישות. בגיל שש עשרה לא הייתה לי את היכולת להעריך את המחווה שלו, אבל היה לי מספיק שכל בשביל לצרוב את הזיכרון על מיתרי הקול, עבור השנים שיבואו.

במהלך אותו יום

הכרתי בחור שכינה עצמו מריחואנה.

ככה הוא הציג את עצמו בפני.

לא התווכחתי. הוא נהג לחבוט לעצמו על הראש עם בקבוק

ריק של משקה אלכוהולי. בירה, וויסקי, וודקה,

כל מה שהיה בסביבה. אכלנו צ'יזבורגרים

בפאב ידוע על החוף של אילת ולא העזתי לספר לו

שאני צמחונית.

בלילה אולה דיבר על דגים.

כל צבעי האקסטזי נפרשו לפנינו.