הסלון

"בשדה

אני היעדרו

של שדה.

ככה זה תמיד.

היכן שאני נמצא

אני מה שחסר.

כשאני הולך

אני חוצה את האוויר

ותמיד

האוויר נכנס פנימה

למלא את החללים

בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות

לנוע.

אני נע

כדי לשמור על הדברים שלמים."

... "הדברים השלמים", רגע של אחדות שבו הגוף הפועל, המוח החושב והנשמה הם אחד, הרגע שמכיר כל מי שפעם כתב, ניגן, צייר או הקשיב וצפה, עורג להיות ב"מקום הנסתר" הזה, שאליו אמנות טובה לוקחת אותנו. אותו רגע של אור כחול, לילה שבור, קצוות משוננים שנותרים, מתחבטים בכלוב הצלעות אחרי שנמוגים ההדים האחרונים של הסיפור, של השיר. המקום שבו הקול של סיד בארט נשבר והמפוחית של דילן צורמת בתו שאין מדויק ממנו. 

"המקום הנסתר", זה שקארבר פער שוב ושוב בנחישות שקטה ומיואשת בכל סיפור ושיר, שבארץ מייצגים לבדם משום מה את הריאליזם האמריקאי החדש, שסטראנד היה שחקן ראשי בו. נכון, אין לו סיפור חיים מרתק כמו לקארבר, הוא דמות הרבה פחות רומנטית, במיוחד כיוון שהוא מתעקש להמשיך ולחיות בבריאות מתמדת. הוא גם ממשיך לכתוב והרווח, עד כה, היה כולו של קוראי האנגלית, בעלי כרטיס האשראי הבינלאומי שיכלו להזמין את ספריו דרך הרשת, כי בישראל כמעט שלא מתרגמים משוררים אמריקאים (הלמה זה כבר נושא לדיון אחר).

התרגום החדש והיחיד של סטרנד הוא מפעל של איש אחד. נכון, כל כוחות היח"צנות של ידיעות אחרונות עומדים מאחוריו, אבל אין כאן מקרה של התמסחרות. במשך 15 שנה, על חשבון זמנו החופשי ומתוך אהבה והבנה גדולות לשיריו של סטרנד, מתרגם עוזי וייל, שהוא קצה משונן בפני עצמו, את אסופת השירים הזאת, שמפעם לפעם טיזר נפלא ממנה, בדמות שיר, צץ בשער האחורי שערך.

לא להזמנת מישהו, ולא מתוך ידיעה שאיזושהי הוצאה תסכים לקחת על עצמה את העניין. רק בגלל השירים, בשביל השירים אולי, עבור הדרך בה הוא יודע רגעים ויודע ש"לא היה זוכה לדעת את הרגע הזה, אם לא היית קורא שיר של מרק סטרנד..." מפני שלפי וייל "לאמנות היום – כל אמנות, אבל בעיקר אמנות הכתיבה – אין יותר גיבורים. היא לא מסוגלת לספק תזות שיסבירו את העולם, לא לייצר יותר גיבורים ולא דמויות לחיקוי. אבל מה שהיא כן מסוגלת, זה להביא אותך למצב שבו אתה נוגע במקום הנסתר שלך." 

וייל בטוח שהספרות לא יכולה לייצר יותר גיבורים, אבל בעיניי עוזי וייל הוא מעין גיבור בפני עצמו, מפני שנגע ב"מקום הנסתר" והתעקש והתעקש והמשיך להתעקש עד שהצליח להביא אותו לקהל קוראי העברית (ואם זה נשמע קצת כמו שיר הלל ואם למילים מתגנב מעט פאתוס, אז זה מפני שזה מה שקורה כשמתעסקים עם גיבורים). וגם סטרנד הוא סוג של גיבור, מפני שוייל צודק, לסטרנד, כמו לשאר הכותבים הגדולים באמת, יש יכולת לקחת אותך למקום הנסתר הזה. המקום שבו הכל מתחבר, האור מובחן והמחשבות צלולות, הכל שקט ורועש, עליז ומזוקק בעת ובעונה אחת;

"נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע,

של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי,

להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים

חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה

את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד."

כשיצאה אסופת שיריו של קארבר, גם היא בתרגומו של וייל, היא הייתה גילוי. אותה אסופה מקורית כל כך שחוקה היום (ובוא נודה באמת, רמת הכריכה בארץ די עלובה) שנאלצתי לקנות עותק נוסף, גם הוא נשחק במהירות. אותו גילוי, אין לי ספק, מתרחש כעת עבור מישהי אחרת שפותחת עותק מהאסופה של סטרנד; שירה כה שונה, דמויית חלום מיחד וממוקדת-מזוקקת מאידך. הרעיונות, האמירה, ברורים, אבל האיכות שנותרת בך לאחר הקריאה, ספוגת אדוות חלום, הדים מושהים של אותו "מקום נסתר" שאפשר רק לערוג אליו וגם לגעת בו, לפעמים.

השפה של סטרנד פשוטה, לא מתהדרת בחריזה, משקלים מורכבים, מטאפורות עמומות. מי שאוהב את קארבר יזהה כאן אותו סגנון סיפורי במובהק, אבל סטרנד מתעסק גם עם רעיונות מופשטים יותר, עם מיניות ומוות, ברבדים שקארבר לא נגע בהם. אם קארבר נע על גבולות התהום של החוץ, סטרנד חש נוח מאוד בנפילה ושירתו חובקת אותה ברכות מרפרפת. רבים משיריו עוסקים ברגעים בהם המוות מצליל את החיים, מתוך הכרה רכה שהחיים משמעותיים רק בתוך הווה אינסופי שמכיר בחוסר אינסופיותו. השיר "סיפור חיינו" הוא מייצג מובהק של התפיסה הזאת; הגיבורים בשיר, גבר ואישה, קוראים את חייהם מתוך ספר, הם חיים את מה שהם קוראים, הם קוראים את מה שהם חיים והם "מקווים למשהו/ משהו כמו רחמים או שינוי" ושומעים "את רעדת העלים/ בעצים שמחוץ לחלון." הם יודעים ש"זה יהיה בספר./ הכל יהיה שם." ובכל זאת הגבר מביט "בפנייך/ וקראתי את העיניים, את האף, את הפה..."

גיבורי שירו של סטרנד "ישבו זה ליד זו על הספה,/ נחושים בדעתם לקבל את האמת./ מה שזו תהיה – הם יקבלו אותה./ הספר יצטרך להיכתב/ ויצטרך להיקרא./ הם הספר והם לא/ שום דבר אחר."

בבית החולים האוניברסיטאי

באוטרכט, סבלה אמי משלושים ושש שעות של צירים.

הרופא המיילד, סטאז'ר עייף,

נרדם על בטנה.

עוד בהיותי ריקנות

ברחמה, הבנתי את כוחה של

מיתולוגיה.

(בתים ראשונים משיר בהתהוות).

אנקדוטות שמושכות קהל בכל פעם שאני מספרת אותן:

בגיל שש עשרה ברחתי מהבית.

זה סוג של סיפור, אבל לא הסיפור כולו כמובן. לדרך ההצגה שלנו את הדברים יש חשיבות רבה - אני יכולה להיות מוזרה, או משעשעת.

העובדה נותרת בעינה - בגיל שש עשרה ברחתי מהבית.

נתיב הבריחה שלי, כפי שמופה על ידי דודה אסטרולוגית, היה די פשוט; כמי שסבלה מקור כל חייה, נטיתי להדרים וציפור הפלמנקו שלי הייתה בחור שוודי, עם רסטות מדושנות ממלח כבד, בשם אולה.

בתוך שק שינה, על החול הכבד,

שרקנו את הרוח המתגרה

ובנינו יסודות לסיפור.

בלילה זנחנו את העמדת הפנים.

ריח המלח היה לי לנחמה.

(בית לא שלם משיר בהתהוות).

אולה חלק אתי שק שינה ולא העמיד דרישות. בגיל שש עשרה לא הייתה לי את היכולת להעריך את המחווה שלו, אבל היה לי מספיק שכל בשביל לצרוב את הזיכרון על מיתרי הקול, עבור השנים שיבואו.

במהלך אותו יום

הכרתי בחור שכינה עצמו מריחואנה.

ככה הוא הציג את עצמו בפני.

לא התווכחתי. הוא נהג לחבוט לעצמו על הראש עם בקבוק

ריק של משקה אלכוהולי. בירה, וויסקי, וודקה,

כל מה שהיה בסביבה. אכלנו צ'יזבורגרים

בפאב ידוע על החוף של אילת ולא העזתי לספר לו

שאני צמחונית.

בלילה אולה דיבר על דגים.

כל צבעי האקסטזי נפרשו לפנינו.

התחברתי לרשת בניסיון אסקפיסטי להמלט מהחדשות וגיליתי שכל הכותבים האהובים עלי כתבו על הנעשה בגבול הצפון. על הנעשה בחיפה, בכרמיאל, בצפת, בשדרות, במצפה הילה ובגליל המערבי. על הנעשה בטבריה, בבירות ובצידון, על הנעשה בחימה, בדמעות, בהתלהמות, ובזעם, על הנעשה בקור רוח, מתוך אינטרס וחישוב פוליטי, על הנעשה מיאוש ומאין ברירה.

הנה, הנה מגיעה המלחמה גם אלי.

המשך יבוא של מאיר וזילטיר נכתב לפני למעלה מעשרים שנה, אבל המילים שלו נכונות עד זוועה למצב העכשווי:

המלחמה היא המשכה של המדיניות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן אך טבעי שמדינה תערוך מלחמה בלבנון.

הנעורים הם המשכה של הילדות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן אין טבעי מילדים ונערים היורים זה בזה בלבנון.

הקברנות היא המשכה של הרבנות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן תכרה חברה קדישא הצבאית קברים רעננים בלבנון.

העיתונות היא המשכה של הפטפטנות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן שוקלים העיתונים בכובד-ראש את השגי המלחמה בלבנון.

השירה היא היפוכה של האמירה, בדרום הלבנון וגם בגליל העליון. על כן הנאמר כמו לא נאמר, ועוד נצא למלחמה בלבנון.