רציתי להגיד לכם תראו, צריך קצת חום ואהבה.

גיל 23, התחילו הדאגות לעתיד, אין לי שום מוטיבציה להתקדם, עזבתי את העבודה הקבועה, אין לי ממש הוצאות או דברים לממן, וההורים דואגים לי לאוכל ולשאר הדברים הביסיסים של הבית. מעבר לזה אני לא לוקחת מהם כסף, כי אין לי בשביל מה.

לאן ממשיכים מכאן? כשאין רצון להתקדם וגם לא שאיפות.

אני חושבת על מה יהיה עם העתיד שלי, אם הוא כל יום ישאר שידור חוזר של אתמול. אני התחלתי לפחד, חרדת נטישה, התחלתי לפחד שכולם יעזבו אותי, שאני אשאר לבד עם הבדידות שלי ועם השקט שלי. התחלתי לפחד שאף פעם לא אצא מהבית, לא אתקדם, ואם כן אתקדם, מה יהיה עם ההורים שלי, ובעיקר מה יהיה עם אמא? עם מי היא תישאר?

זה מצחיק שאני בכלל חושבת על זה, כי ההורים שלי שיהיו בריאים עוד צעירים, אבל האמת היא שהמחשבות האלה מהדהדות בי עכשיו, אבל הן בעצם המציאות של עוד כמה שנים.

אחותי עזבה את הבית, אחי בקרוב גם יעזוב, ואני אשאר היחידה פה. ושוב חרדת הנטישה מרתיעה אותי, ושוב הפחד מהשקט הזה, והפחד מהבדידות.

חברות מבקשות שנצא אבל גם כשאני יוצאת אין לי ממש עניין בבילוי, אולי אני צריכה למצוא חברות שכייף לי איתן, אבל דווקא אלה שכייף לי איתן הן הכי רחוקות..

מקווה לימים שמחים יותר, ולמחשבות בריאות יותר עם מוטיבציה לעשיית דברים.

ערב נעים :)