בחצות הליל, אני חוזר לדיסק ישן ואהוב.

כן, אביתר בנאי הדיסק הראשון

כן, אני שוב בוחש בעצמי. כאב ראש ענקי מקיף אותי ומכריח אותי להתעסק בעצמי.

מדהים עד כמה בן-אדם חושב פועל וחולם מהרהורי ליבו. סידרת מתח שראיתי מעלה בי, מקומות אפלים. החלק המסוכן ביותר בהחלמה או בגמילה, הוא החלק בו אתה משוכנע שזה מאחורייך ופתאום הכול חוזר אליך בהפוכה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאני בסדר ונהגתי בגבורה, אני חוזר על המהלכים וההחלטות השונות האחרונות, ומנסה להשיב את הכבוד והגאווה שחשתי רק לפני מס' שעות.

שתינו שכבנו על מיטתה בחדר קטן ואדום, הרגשנו כאילו הפרשייה מאחורינו. התחלנו לדבר ולהתקרב. ממש כאשר באתי ללכת, היא התקרבה אלי וקירבה את גופה וראשה אליי. הסתכלתי בעיניה ומצאתי בהן חן ורגישות. ככל שהיא מתקרבת אלי ואני מתחיל להבין מה קורה כאן. פיה קרב לפי ולשונה ללשוני. היא נשכבה מעלי והחלה לחבק אותי ולאחר מכן לרדת בפיתולי גופינו ולהתנות אוהבים. הרגשתי פסיבי ונשלט ע"י רצונותיי ומעשיה. זרמתי איתה ולא התנגדתי. להיפך. נהניתי מהמחשבה ומהמעשה. היה בו משהו עדין. זה היה כמו מסע ששנינו חווינו.

אחי וחבר טוב חיכו לי. ידעתי שהם מחכים אך התעלמתי מכך. הרגשתי שאני במקום בו אני רוצה להיות.

היינו בבית שלי, כאשר היא הייתה במטבח. רציתי ללכת וידעתי שזה עומד לבוא. הבנתי בצורה מלאה מה קרה ומה עשיתי. התחרטתי על כל רגע והתפללתי ששנינו נשכח מזה. היא קראה לי אליה למטבח ואמרה לי: טוב, תגיד לה שאתה לא מעוניין בה. רגע, שאלתי, ומה איתך?,  מה פירוש? ענתה, ברור שגם אני אפרד ממנו, אחרת לא הייתי מבקשת זאת ממך. ידעתי שהסתבכתי!

דלת חדרי נפתחה ואחי העיר אותי. זה היה חלום!!

עברו מספר שעות ואני עדין לא משתחרר מחלום הבלהות הזה. במוצ"ש היא אפילו התקשרה לשאול אם אני מעוניין בטרמפ, הייתי חייב לנקוט בפעולה שתסביר לי שזה היה רק חלום ובעצם שום דבר לא השתנה. בסופו של דבר, אמרתי לה שאני אגיע לבד ותודה.

אני מרגיש שהתחלתי לטפס על הר גבוה ובדיוק כשחשבתי שהגעתי לפסגה ואני בשביל שמוביל לתצפית,  גילתי שבפסגה אין הרבה אויר ולכן כל עליה הכי קטנה יכולה להוריד אותך למטה.

הדייט הראשון שלי לאחר כל הסיפור הזה, היה גרוע וכשאני מסתכל קדימה אני לא רואה שום ניצוץ של תקווה חוץ מחתונות, אירוסין וצביטות קטנות בליבי מכל הסובבים אותי. אין לי ספק שזה היה מעשה חיוני ונדרש אבל זה לא שיש לי עכשיו מאות ואלפי אופציות. הבנות אצלי בקורס, כבר ממזמן הגדירו אותי כעוף מוזר והיחידה שהצעתי לה מפורשות לצאת איתי, התעלמה ולא בנימוס.

שבוע הבא, עוד חבר מתחתן ולמרות שזה מגעיל להגיד: אני בהחלט מקנא בו ובכל הזוגות המאושרים האלה. נראה לי שעולם החתונות מחולק לשניים (אגב גם האולמות...). המאושרים, המתחתנים, בעבר בהווה ובעתיד, ועוד 20% מתוסכלים. אמנם רזיתי לאחרונה, אבל אני תופס חלק די נכבד מה 20% הללו.

אני האחרון שיתרגש בקנאות מחתונה ונישואין, אבל למרות הרקע, אני זקוק לזה נואשות ואולי דווקא בגלל זה. אני לא מתכוון חלילה למוסד עצמו, כי אם לאושר הזה שמקיף את החבר והחברה. התחושה הזאת שאתה מכיר ונמצא ליד הבן אדם הכי הכי בכל העולם, השלמות הזאת שאתה יוצר. המלאך שמתחבר לכנפיים...