הערב חזרתי מחתונה, תחילה ניסיתי לנסח הסברים ולספק תירוצים אך בעודי מול המסך מהרהר ומערער, זה מה שיצא:

זהו סיפור אכזבה

ואולי סתם טמטום או אפסיות.

זהו סיפור עם סוף מאכזב.

ואולי ידוע מראש?!

זהו סיפור על חברות שאבדה.

ואלי אף פעם לא הייתה?!

זהו סיפור על שחקנים

ואולי בסך הכול ניצבים?!

כרטיס כניסה שהפך

לכרטיס לזירת התעללות.

גם מיטב הבמאים

לא היו מצליחים להביא

שנים של ניצול

לערב אחד של מחזה הזוי.

אשר אינו מיוחד בחידוד הדברים

או אולי הבנתם,

אלא

דווקא בהצגת הדברים כהווייתם.

אמירה מוחלטת מזו,

לא תמצא באף מקום

וכנראה אני אשם בהיותי קורבן

מאז ועד היום.

אני כבר לא יודע מה לחשוב, הבדידות קורצת ומאיימת לשוב ואני נלחם בה בכל מעודי מנסה להתעלם: מהקינאה, מהלבד, מהעבר, מההווה מעובדות החיים וכאבם משמחת חברים ומכאובם.

שבת שלום.