הערב קיבלתי הצעה לדייט.

מישהי שיצאתי איתה איזה 3 פעמים לפני חצי שנה. בהתחלה קיוויתי שאולי היא מבקשת לחזור, אבל זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי (לא שהיא כזאת מציאה אבל זה הרבה יותר פשוט מאשר מישהי שלא הכרתי אף-פעם). היא הציעה לי מישהי. נשמעת נחמדה ומבטיחה(ההצעה שלה) אבל "שועל" ותיק כמוני יכול להעיד עד כמה הגלגל יכול להסתובב.

אני יושב מול המחשב מסכם לקראת מבחן, שהרי העולם מתחלק עכשיו לסטודנטים בתקופת המבחנים ולכל השאר....  , אני אמור להיות מעודד מהטלפון הזה, אבל האמת שזה רק מבאס אותי עוד יותר. ברוח התקופה, אני "מנסה" להדחיק את המחשבות והקנאה שאוכלת כל חלק טוב בי, על מר גורלי למול שמחת רעיי בכל מה שקשור לזוגיות. ישר קופצת למולי מילות השיר והכותרת המבטיחה שמיטיבה לתאר את מצבי או כפי שחמי רודנר ניסח זאת "מלנכוליה אהובתי". אני מאוהב בה עד מעל הראש. ואין לי כוח לצאת לחוויה רומנטית אחרת זולת ערב הזוי בחברת אביתר בנאי. אין לי כוח לשיחות הראשוניות הללו לשיווק האין סופי ולאי הביטחון העצום שבד"כ נגמר בכך שהיא חושבת שאתה באמת בחור מקסים אבל זה פשוט לא זה.

דווקא עכשיו אני בעמדה מעולה בכדי לצאת לדייטים, הביטחון שלי התחזק בזמן האחרון ואולי יביא עימו את רוח השינוי גם בנושא זה. לפנות ערב נכנסה בי רוח נכאים שמסרבת לעזוב. אני לא בטוח שאני יודע מה בדיוק גרם למשב צונן זה, אבל גם כשישנה אופציה להסבר אפשרי, אני מעדיף שלא לדעת מאשר להבין עד כמה פתטי מצבי, שבגלל אי תשומת-לב ממשהי שאמורה להיות כ"כ שולית בחיי, אני מסיק מסקנות לגבי כל ישותי בעולם זה.

ואולי אני פשוט צריך לאכול משהו כדי להזרים קצת דם למוח, שישטוף את התאים האפורים והשחורים (ושאף אחד לא יתקן אותי אני א מ ו ר לדעת בדיוק מה יש במוח!!!)