האמת שגם אני שואל זאת את עצמי.
כל יום אני בטוח שיהיה לי איזה נושא מעניין לכתוב, אך ברגע שאני מתחיל לכתוב אני מוצא סיבה מדוע אסור/לא כדאי/לא מעניין/מביך/מפחיד/חושף לכתוב את הפוסט הזה.
ואולי גם הכול רגיל כלומר ברור שלא רגיל/שגרתי/נורמאלי/כמו כולם, אבל שיגרתי במובן שלי.
אז מה קורה איתי?
אני מוצא עצמי יישן שעות רבות כי מה לי בערנות?! זה מדכא ומשמין ועדיף כבר לישון.
תקופת המבחנים הסתיימה והציונים..... עוברים....... כמו החיים.
אני חושב על עצמי מה שחשבתי בחודש הקודם.
מקנא באנשים שאקנא גם בחודש הבא.
חושק בדברים שלא יהיו לי אף-פעם.
מתעצבן מדברים שטותיים ומוצא 'קורבנות' להוציא עליהם את העצבים שלי. למשל היום.
המכון כושר בו אני מתאמן המציא חוקים מוזרים לחוג מסוים וכתוצאה מהחוקים הללו מצאתי את עצמי היום צופה בחוג שמתחיל בלעדי. אין לכם מושג כמה זה עיצבן אותי. הרגשתי מתוסכל נוכח המראה של השיעור הכ"כ אהוב מתחיל בלעדיי. חזרתי הביתה ועשיתי את מה שאני הכי טוב בו. להסתתר מאחורי המילים. כתבתי מכתב תלונה מוגזם, מנופח ומוציא תסכול למנהלת החוגים. כאשר מה שבאמת הציק לי הוא שנמאס לי כבר מהחוג הזה או אולי נמאס לי כל הזמן להסתכל מהצד על החיים של כולם שהולכים כסדרם ועלי עומד מבחוץ ומפספס את הרכבת.