הזיכרון היהודי הוא קצר מועד. זו הסיבה שאנחנו שורדים כ"כ הרבה שנים תארו לכם מה היינו עושים אם בכל רגע ורגע היינו חיים עם התחושות של כל מה שעברנו בכל רגע ורגע. ואולי זאת גם הסיבה שאנחנו מצליחים להסתבך כל פעם מחדש.

זה נכון לרמה הלאומית אבל לא פחות מזה גם ברמה האישית. אנחנו מעדיפים לשכוח את מה שאנחנו עוברים בהווה ועברנו בעבד על מנת שנצליח לעבור את העתיד. פרויד וממשיכיו כינו את התהליך הזה בשם 'מנגנוני הגנה', כסמל לכל מה שאנחנו עושים בכדי לשרוד את החיים ע"י הדחקה, הכחשה, העברה ועוד דברים רבים שעוזרים לנו לשרוד.

אבל הערב אני מבקש לזכור. אני יודע שהשחר יפציע ועימו יום חדש ואת כל הזיכרונות והכעסים, אדחיק בתוך משאית ענקית וכמו משאית זבל גדולה עם לוח ברזל ענקי אדחס את כל הזיכרונות והרגשות למשאית הזבל של חיי. הזבל לא נעלם. הוא נערם בערימות גדולות בחירייה, שם שורפים אותו וחושבים שהוא יעלם, אך בל נשלה עצמנו, אדי הזבל ואפרו מלכלכים את האוויר ומזהמים אותו ולאט לאט לאורך השנים, הם הורסים את איכות חיינו. כך גם הזיכרונות, הם אינם נעלמים ובייחוד אצל שוחרי 'איכות הסביבה' שכמוני, שמקפידים לדוש ולחפש בזיכרונות האפלים. כלום לא נכחד. "אין דבר נסתר מנגד עינייך" וכמו שהנשמה אלוהית כך גם זיכרונה, אינה נסתרת לעולם.

אני מרגיש שלא בנוח עם הדברים הללו וכנראה שהם מנגנון הגנה בפני עצמו. אך אינני מצליח שלא לחוש כעס רב על אבא שלי. אני לא כועס על משהו ספציפי, כי לכל דבר יש הסבר והלב היהודי ובייחוד זה של הבן שמבקש לייחס לאביו אהדת גיבורים, מרבה להבין ולסלוח. אבל אני כועס על האופי שלו, על צורת חייו, על הדרך בה הוא מנהל לעצמו ולי את החיים. אני מפחד מאוד שגם אני כזה, שאהיה כזה. שאתנהג בחיי, ללא אחריות, ללא מוסר ועם הרבה שתלטנות ורכושנות. שאהיה כ"כ חסר ביטחון עצמי וארגיש כ"כ שפל שאהיה מוכן להיות נר לרגליהם של כל מי, שאך נראה לי כי הוא טיפה יותר ממני (וכנראה שיהיו הרבה כאלו). שאהפוך כל מציאות למציאות שנראית לי. שהמשפט "אין מציאות, ישנה רק פרספקטיבה אישית של המציאות", יהיה למשפט מכונן בחיי. שאגיע למצבים כ"כ מבישים ואהיה מוכן למכור את נשמתי לשטן. שאהיה כ"כ נדיב ואחסוך באגורות, שאהיה כ"כ נחמד ואשנא את הבריות. שאהיה כ"כ מתחשב ואחשב חשבונות.

ההתנהלות הזאת מפחידה אותי והכי מפחיד אותי שאני כזה.