רק מכיוון שיש לא מעט חתונות בימים אלו אני יכול להרגיש חופשי לכתוב את הפוסט ולהישאר דיסקרטי:

הערב חזרתי מחתונה. האמת שבניגוד לחתונות קודמות הפעם לא הייתי לבד. ואני מאוד שמח על כך, כי תארו לכם שהייתי צריך ללכת לבד. הרי זה נורא לא נעים כי כולם באים עם בני/בנות זוג ולכולם יש את המבטים שלהם שרק הם מבינים והכינויים שלהם, והבעיטות הקטנות ברגל, שרק הם יודעים על ולמה הם מתכוונים.

כך שאני נורא שמח שלא הייתי צריך ללכת לבד. כי זה היה יכול להיות מאוד לא נעים שכולם מסביב ישבו איש עם רעהו ורק אני אצטרך לשבת לבד ובכך גם להרוס את הסדר הזוגי של השולחן. בכלל גם תמיד, שנגיד אין נושא משותף לכלל השולחן, תמיד יש לך את האופציה של לדבר עם בן זוגך. וגם אל תשכחו שכשאתה בא לבד, כשלכולם סביבך יש פרטנר, זה תמיד גורם לרחמנות ולדיבורים. והרי אתם יודעים עד כמה אנשים אוהבים לדבר ולהסביר ולבנות טילי טילים של סיפורים על אותו רווק מסכן. האמת, שעם תום הריכול המשותף והמענג, אתה בכלל יורד מהפרק כי יש גבול עד כמה אנחנו המאושרים נתעסק איתך המסכן.

והקטע הכי טוב בלבוא עם עוד מישהו זה שאתה לא צריך לסבול משפטים כמו: "נו איש המחשבות, תראה כבר כולם מסביבך נשואים, מה איתך?!" או "תקשיב, אשתי רוצה להכיר לך מישהי ממש נחמדה ומתוקה, אבל יש לה רק בעיה אחת, אבא שלה חולה נפשי כבד ומוכר, אבל אם זה לא בעיה היא ממש מתוקה".

ובכלל אני חייב לציין שכשאתה מגיע לבד או בכלל כשאתה רווק  בחברה שלכולם יש בני-זוג, אתה תמיד מרגיש כמו גלגל שלישי וכולם כולל אתה, משחקים אותה 'הכול סבבה' וכולם באותו סטאטוס, בעוד שהמציאות היא לא כזאת כי לא יעזור כלום: החברה לעולם תהיה חשובה יותר מהחבר ולא נעים להודות שאתה מת מקנאה.

אגב, לא סיפרתי לכם כלום על הפרטנר שלי להערב: אז מדובר במישהו מהילדות.

כן, זה מישהו. לא אני לא הומו. פשוט אנחנו היינו ה'רווקים' שמה.

לא, לא היחידים, אבל נראה לי שבאיזשהו מקום אנחנו באותו מעמד של 'רווקים ואוכלים תסכולים'

כמו שציינתי במרומז בפוסט הקודם, אני בהחלט במקום שונה בכל הקשור להגדרות שלי ולמרות שדי היה סיוט הערב, אני לא מתכוון להקדיש לכך יותר מדי. פעם עוד הייתי חושב להגיב בחיוב להצעה החוצפנית הזאת של החבר, אבל היום בדרך חזרה הביתה פשוט שאלתי אותו אם הוא היה במקומי, אם הוא היה רוצה לצאת לבלינד-דייט הזה ושיבין מכך גם את התשובה שלי. אם פעם חשבתי שהצרה הכי גדולה היא שמרחמים עליך, היום אני מבין שהצרה העוד יותר גדולה היא שאתה רוצה שירחמו עליך.

היום, אני כבר באמת לא רוצה שירחמו עלי. לא רוצה שידברו עלי. שינתחו אותי. שימציאו עלי כל מיני חידושים והמצאות(ותאמינו לי שלא הייתם מאמנים איך ריכול נולד), שירכלו עלי ועל משפחתי.

חברה' אני לא רוצה כלום. יש לכך מחיר לא פשוט, כי כשאתה לוקח שטח שהיה פרוץ כ"כ הרבה שנים ופתאום מתחיל לגדר אותו, הוא לעולם לא יהיה כמו שטח שהיה מגודר מלכתחילה. כוונתי שאני מודע לכך שלטווח הקצר זה יעשה אותי בודד יותר.

אבל לעזאזל ממילא החיים שלי לא היו אף פעם מסיבות קוקטיל כל שני וחמישי.