אינני יכול לעצור את הדמעות

המחשבות אודות האסון הנוראי  של מתת וכנרת

אינן מרפות ממני.

אני עדין מנסה לברר מדוע כ"כ נקשרתי לסיפור הזה יותר מהרבה סיפורי שכול אחרים.

אולי

הרווקות של כנרת וטריות הנישואין של מתת,

התמימות והטוהר שבוקעות מעייניהן

המחשבה על אלפי רגעי הקסם שטרם חוו

על טעם האהבה שלא נטעמה או שטרם הגיעה לשיאה

החברות, המכרים, הידידות החניכים, ההורים, אשר מהו כאבי לעומת כאבם

הרגעים הקטנים והגדולים

הם

שפשוט גורמים לי לגומת אויר  שמסרבת לעזוב את מעלה גרוני

אינני פונה אליהם כי לא הכרתיים

שואל אני את עצמי

כיצד היו מגיבות לו ידעו כי רק עד שנות העשרים יוכלו לחיות

האם היו משקיעות את כל האנרגיות ובונות תוכניות?!

וכיצד היו יוצאות ליומם האחרון?

ומה הרגישו ברגעיהם האחרונים

האם הם הבינו כי דרכם לעולמות עליונים?!

שניהם ראו את גדר אושר האהבה האחת מצידו השני והשנייה מצד האחת

אך כ"כ הייתי רוצה להכירם ולחבקם.

ולהגיד להם

שאנחנו

אוהבים אותן.