בחורה יפה ושקטה

עצובה ותשושה

רק עכשיו לאחר ש'עזבתי' אותה או אולי 'נטשתי', אני מתחיל לחוש בעצבונה.

אין לה איש בעולם, היא נולדה ללא אויר וכך חיה.

כמעט ולא פספסה אירוע רגשי או משבר,

אני רואה אותה מולי לבד בחדרה, שוכבת ובוכה

והלא כך היא תיארה את רגע הפרידה

ומה היה עלי לעשות? האם הייתי צריך להקריב את קורבן נפשי למענה?!

ואולי אני יורק לבור שאני שותה.

כואב לי עליה ולא רק מתוך רחמים

רק לאחרונה נזדמן לי לראות את הסרט 'מדורת השבט', באתי לסרט די מוכן, הביקורות ובייחוד אלו הדתיות הרבו לקטול את הסרט על הסטיגמות הגוזמאיות העולות ממנו לכל אורכו ורוחבו.

דמותו של מוט'לה המשוחקת ע"י אסי דיין הלא הוא ה'מטפל' האולטימטיבי, כמו גם האחות המורדת, רק  חיזקה אצלי את הדעה כי העולם במה ואצל אסי דיין כמו אצל כולנו, אין ריח/טעם לכסף.

אז התחלתי לראות את הסרט וכבר למדתי להתעלם מהתכנים שהבמאי רצה שנבין ואז לפתע משום מקום התחלתי לראות לנגד עיני דמות מוכרת. שילוב של תמימות הגובלת בטיפשות, רוך הגובל במוגבלות וכניעה הגובלת בנאנסות. היא הייתה שם למול עייני, הזכירה אותה בכל המובנים.

הדמות של תמי גרליק המשוחקת ע"י חני פירסטנברג הזכירה לי את הבחורה  ששהיתי במחיצתה בחודש האחרון. ורק עכשיו לאחר שאני מתחיל להבין ממי נפרדתי, אני מבין עד כמה לא ראיתי עד כמה אינני בוטח בעצמי. משהו בה היה מקובע. משהו בה היה בעל פגם חברתי-תפיסתי משהו שהזכיר סוג של פיגור חברתי, כאילו בגלל סיבות כאלו ואחרות הסכימה להיכנס לסיטואציות לא לה. כאילו אינה רואה עצמה בסיטואציות אחרות וטובות. הנושא המיני בלט בצניעותו. מרוב צניעות נאלצה האחות להינעל עם חברה, נאלצה האם לשבור את החלון, נאלצה הבת להיכנס לאש המינית של נשוא אהבתה וחבריו. מרוב המיניות הבוקעת כבר לא ראו את הצניעות שניסתה לכסות עליה. הנושא המיני הטריד את כל הדמויות כולל הדמות מחיי שלי וכולל אותי בעצמי.

עברה העשיר גם לא הניח לי אך יותר מכל ראיתי עצמי ממשיך לחיות בצל אותם סיוטים ופחדים שכמעט ונולדו ביחד איתי. לא שעכשיו אני מרגיש בטוח יותר ולא שאין לי פחדים בדיוק כמו בימים 'הטובים' אך לפחות יש בי איזה סוג של אנחת רווחה מהמצב החדש-ישן שאני נכנס אליו. ובייחוד לעומת המצב השני שהייתי עלול להיקלע אליו וכנראה לשלם מחיר חיים. 

אז לאן אני חוזר? ביום שבו הודעתי לה על כוונתי להיפרד, פגשתי חבר שידע שאני יוצא איתה. "אז איך הולך?" שאל אותי החבר ואישתו הסתכלה עלי עם חיוך שובבי מתחת לשפתיה. סימנתי להם בראשי שכבר לא הולך שזה נגמר. מיד פניהם לבשו עטרת עצובה ומרחמת. והגרוע מכל, שהיה משהו מוכר ואוהב בסיטואציה הזו. הכרתי אותה וידעתי מה הולך לקרות וכיצד אנהג. זו הייתה הסיטואציה היומיומית של 'הלבד' הזה, הכה מוכר.