הייתה זאת שעת ערב מאוחרת, חזרתי ממקום רועש ומציק. החולשה החלה משתלטת על כל גופי. גלי קור יצאו מתוך גופי והחוצה, כאילו מקורם בעצמות גופי. בקושי הצלחתי להתקלח, נכנסתי לפיז'מה כיביתי את האורות ונשארתי לבדי בחדרי. גלי הקור התחזקו תחושות המחנק התגברו וביקשתי מבורא עולם שיגאל אותי מייסורי. ברוח הימים האחרונים לא הייתה זו בקשה מטפורית כי אם מעשית. ביקשתי להירדם ולא לקום עוד. השאלות, התסכולים, הרצונות, הרעב, החוסר, האין, הקנאה, הבדידות, המותר והאסור, המצוי והרצוי והקור הנוראי שעטף את הכול, הביאו אותי לייחל  לבקשה הזו, שמה שהכי העציב אותי הוא שידעתי שבקשתי לא תתגשם.

השבוע נגמרת לה הסדרה המעולה 'בטיפול'.

מתוך הידיעה שאדם מדבר מהרהורי ליבו וכל שכן שהוא חושב מתוכם, מצאתי את עצמי יותר ויותר נפעם מ 5 פרקי הסיום של הסדרה המופלאה. מבין כל הפוסטים שכתבתי כאן אודות תוכניות/סרטים שראיתי, והיו לא מעט כאלו, אני מרגיש כאילו הסדרה הזאת הייתה הכי מציאותית וכאילו שיקפה מראה לכל הלבטים והתכנים שאני עובר.

דווקא הדמות המשוחקת ע"י מאיה מירון ילדה עם חזות מעצבנת, גרמה לי לבכות. היא ישבה בקליניקה במהלך שעת הטיפול שלה כשלפתע ביתו של ראובן (הפסיכולוג שלה), דפקה בדלת וביקשה את אבא שלה בדחיפות. מי שלא היה בסיטואציה הזאת לא ראה עצב וקינאה מה הם. מאיה ישבה לה שם רואה כיצד ראובן מטפל בביתו וליבה נחמץ מקנאה ועצבות. זה כל-כך הזכיר לי סיטואציה דומה שעמדתי בה שהייתי נרגש עד דמעות לראות את זה שוב מול עייני. כשסיימו את שעת הטיפול שלהם חיבקה מאיה את ראובן וזה היה השלב בו אני שאלתי את עצמי האם גם אני הייתי יכול לעשות את זה. התשובה לא איחרה לבוא, בכל זאת אנחנו מדברים פה על סרט ולא על מציאות ולפעמים, כמו במקרה הנ"ל, חבל עד כאב, שכך המצב.