בלילות כאלו, אני פשוט נזכר שבשורה התחתונה אין לי חיים. כל מי שמסביבי נמצא באיזה מקום מעניין. בחוץ, עם חבר, עם חברה, בפאב, בשכונה, במיטה, במסיבה.

היחידה שנמצאת כמוני ללא מעש כותבת לי שלצערה ולמרות שעד שזרקתי אותה היא לא חשבה כך, הרי שכעת אני נמנה על סוג האנשים שהיא לא יכולה לחשוב עליהם כפרטנר מיני. לא שהיא איזה מישהי מיוחדת והיא אפילו די משוגעת אבל עדין ודווקא בגלל שאני מכיר אותה הרי שיש בכך פגיעה באגו שלי.

בלילות כאלו אני מוצא עצמי מתחבר ל'מודחת' האחרונה ב'נולד לרקוד'. אני משתתף בצערה ומרגיש כאילו אותי בעצמי הדיחו. אני צופה בתוכנית על פסיכיאטר מטורף ועו"ד חרמן ומנסה להבין את השפעת הדמויות על חיי. אני צופה בתוכנית על משפחה שמנהלת בית קברות ומתאהב בבת המטורפת שגדלה על המוות כלחם חוקה.

בלילות כאלו אני מרגיש כאילו לעולם אסתגר בחדרי ולא אעיז לצאת החוצה. הקור בחוץ מדכא והדמעות, הדמעות זולגות מעצמן.

בלילות כאלו אני מרגיש זעם על כל העולם ובאותה עת אני מרגיש כאילו אני אחרון בפירמידת החיים וכל זבן מושתן נמצא מעלי.

בלילות כאלו אני מרגיש כי מצבי התמידי הוא בדידות וכל יום שאני מרגיש אחרת זהו סתם מסך המסתיר את המציאות.

בלילות כאלו גרוני חנוק באופן תמידי, כי אפילו הדמעות תקועות במעלה הגרון.

בלילות כאלו אני מרגיש כי לעולם לא אוכל סתם לשכב לי או בתוך בחורה נאה וחייכנית או חמודה ודיכאונית.

בלילות כאלו אני מרגיש שכדאי לי מאוד להתרגל לרעיון שיגיעו הרבה מאוד לילות כאלו.

בלילות כאלו לא תמיד יש מילים לתאר רגשות.