האמת שהוא לא כ"כ קשה לפיצוח כמו שקשה לחיות איתו.

אבא שלי.

חתיכת סיפור מטורף. לפעמים כשאני חושב עד כמה ההורים שלי שונים האחד מהשני, אני מתחיל להבין למה יצאתי כמו שיצאתי.

נכון, לקחתי מהם גם דברים טובים, אבל תאמינו לי כשאני אומר לכם שהבעיות שלי ניתנות לאבחנה מדויקת: בעיות שירשתי מאימא, בעיות שירשתי מאבא.

אז לגבי אימא שלי, זה בהחלט נושא רגיש, רגיש מאוד, אבל לפחות איתו יש לי איזשהו סוג של התמודדות נפשית, טיפול ארוך טווח או סתם דו-שיח מתמשך

אבל לגבי אבא שלי מדובר במנגנון ההכחשה הכפול.

אבא שלי חי במציאות משל עצמו. כשאנה פרויד, בתו של זיגמונד פרויד, פיתחה את מנגנוני ההגנה הנפשיים שיש לכל אחד מאיתנו, אני בטוח שהדמות שראתה לנגד עיניה היה אבא שלי.

הבן-אדם חי בהכחשה מטורפת.

בוודאי אתם מכירים את המערכון של 'ארץ נהדרת' על תוכנית הבוקר של 'אומלטה',  

השף אומר לה: "אנחנו שמים את הפשטידה בתנור למשך 50 דק'".

אומלטה: "תנור?! יא ווארדיקה, איזה פטנט - תנור!!"

השף: " אנו מוציאים את הפשטידה ובעדינות חותכים אותה עם סכין"

אומלטה: "סכין?! איזה פטנט נפלא!! לא מספרים, לא בידיים, פשוט סכין, פטנט נ ה ד ר !!"

אבא שלי הוא מסוג האנשים שיירקו עליו והוא יגיד שזה גשם. אגב, זה לא מתמימות או מטיפשות אלא אך ורק מעצם העבודה שיש אנשים שהוא כ"כ רוצה בחברתם שלא משנה מה ואיך, הוא תמיד יעריץ את אימא שלהם על שהביאו אותם לעולם. הוא נדבק לכל מיני ברנז'ות למיניהם ומנסה לשחדם במתנות שווא. והוא, הוא בסך הכול מבקש את חברתם.

הרצון התמידי שלו להיות ליד, להראות עם,  היה מאז ומעולם צורך עמוק ובסיסי שלמעשה מבטא את האסטרטגיה אשר לפיה גם אם אני מנקה רצפות במשרד ראש הממשלה, הרי שאוטומאטית  אני נחשב למקורב מאוד לראש הממשלה. (בלי פוליטיקה)

אבי בנה לעצמו עולם משל עצמו עם ערכים, מחשבות  דעות ופעולות אשר שם ושם בלבד הוא מלך העולם. יש לו לכל שאלה תשובה ואם צריך יש לו במאגר לגל תשובה – שאלה.

הבן אדם אומן – דמגוג בחסד עליון. כל טיפת דמגוגיה שיש בי (ובדר"כ יש לי הרבה), ירשתי ביושר ממנו.

אין לי מושג איך הצלחתי לחיות איתו 20 שנה, עת עזב/הועזב מהבית. אני לא מצליח להיות איתו יותר משעתיים בלי שאחטוף את הכריזה ולפעמים אני יכול להתעצבן כבר אחרי 2 דק' במחיצתו.

הוא מסוג האנשים ש'קונים' דברים. אין אצלו מתנות חינם – כלום. הכול נרשם ונזכר. אבל מה שיפה שהתיאוריה הזאת פועלת גם לגביו. הוא לא מאמין שמישהו סתם יהיה חבר שלו. בכלל, לרוב יש לו חברות. אבל אם הוא רוצה להיות בקשר עם מישהו הוא מאמין שהוא צריך לקנות אותו במשהו. 

אומרים שככל שהבן-אדם מתבגר, החסרונות או השיגעונות שלו נהיים יותר ויותר חריפים ובולטים לעין. אבא שלי הוא  ההוכחה לכך. הקמצנות, הרכושנות, סגנון הדיבור. פשוט בלתי נסבל.

השבוע החלו הדיונים השנתיים בנושא 'פסח לאן' או בקיצור: איפה נצטרך להעביר את החג הזה, שתמיד מזכיר עד כמה אנחנו לא משפחה נורמאלית או בקיצור: על מה  תבוא ההתפרצות הפעם? או בקיצור: כמה דמעות יישפכו הפעם? או בקיצור: נשארנו רק אני ואימי נגד כל העולם  או בקיצור: עד מתי אני אהיה מחובר לטבור של אימי....

טוב, הבנתם את העיקרון. חגים תמיד היו בעיה נפשית כבדה מנשוא.

בכל מקרה כמובן שאבא שלי בלי קשר לכלום הציע שנהיה ביחד איתו (עידכון מהפרקים הקודמים: אבא שלי נשוי בשנית).

איזה יפה מצידו, איזה רגיש, איזה מתחשב, איזה בובה, איך הוא משקיע בגרושתו, איזה יחסים נהדרים יש לו איתה, איזה יופי שהאישה החדשה יושבת עם האקסית והם אפילו חברות. איזה גבר הוא שהוא עוזר לאימא שלי החולה והמושפלת.

מכיוון שהרבה אלטרנטיבות אין לנו וסתם בכדי להיות שליח נאמן סיפרתי לאימי על ההצעה הנדיבה, והיא ענתה שהיא ממש לא מתכוונת ללכת אחורה ואם יש יתרון בגירושים זה בדיוק בזמנים כאלה של המשפחתיות הזאת.

נורא, ממש נורא להיות בן של אבא שבטוח שאתה רכוש שלו.