אני יודע שהייתי בעיצומו של הסיפור על אבא שלי והמשך אכן יבוא, אבל אני חי עם הבן-אדם הזה כבר 25 שנה כך שעוד כמה ימים לא יפריעו. אני אגלוש לי לנושא אחר עם הבטחה להשלים את הסאגה הבלתי גמורה -  אגוז קשה לפיצוח חלק שני.

ועכשיו ברשותכם, אשתף אתכם בהגיגי ממוצ"ש האחרון.

כן, אני יודע שזה נשמע בנאלי.  אבל מדובר בדברים שבאים מתוכי אפילו אם זה תוצאה של שילוב פתטי בין השתלטות חיי המערב וחיי הבודדים, המביאים אותי, מידי מוצ"ש, להתאהב בסדרות שונות ומשונות.

והפעם, הגמר של 'נולד לרקוד'.  6 חברה צעירים הגיעו משום מקום ופתאום הם ניצבים מול מטחנת רייטינג ענקית. אבל לא על תרבות הריאילטי אני מדבר.

בזמן שצביקה הדר מקריא את 4 הנבחרים, אני צופה בהתרחשויות שמסביב ולנגד עייני אני רואה את מציאות חיינו.

איך הם החזיקו ידיים וכ"כ תמכו אחד בשני. הם כל כך  שידרו שטובת השני/ה יותר חשובה להם מזאת שלהם/ן. הם כ"כ חיבקו חזק חזק חזק  וקיוו והתפללו.

ואיך ברגע שהודיעו על זכייה של אחד מהם עוד שנייה וחצי של מגע יד עד שנקלטה הבשורה ובדיוק בשנייה הזאת, היד נעזבה החיבוק הוסר. והפרידה הייתה גדולה. השמחה האדירה של האחד לעומת העצב של השני.

אני יודע שזה טלוויזיה ואני יודע שזה כולה צביקה הדר וכולה תוכנית שרוב צופיה הולכים מחר לביה"ס ואני גם לוקח בחשבון שהבנה גדולה במתמטיקה אין לי.

אבל בחיים, כשהאחד זוכה השני בוכה.

לא תמיד זה נראה לעין. ההיגיון הטוב אפילו דורש את ההיפך. מה הקשר, יגידו המבקרים, בין אלו לאלו ומדוע הכול חייב להיות על חשבון השני, אבל בשורה התחתונה, ילינו בתרועה. אבל אם תסתכלו על המייצג הזה, אז זה ממש פשוט כמו שזה נראה.  זה מתחיל ונגמר באותה נקודה.

הבת שהפסידה התחילה לבכות ואילו הבן שמר על הפסון הגברי וצביקה הדר ברגע של אמת יוצאת דופן אמר להם: "חברים, המסך ירד והחיים האמיתיים יתחילו". ואני חושב שזה המשפט שהכי הציק לי. כשאני מנסה לשחזר מה היה במשפט הזה אני מוצא עצמי בסתירה פנימית. האם המשפט נכון ובעצם הכול היה כאן 'שואו אוף' הצגה לצורך רייטינג? אין כאן כלום מלבד ריגוש רגעי ופרנסה גדולה למפיקים, או שמא למרות שנחשוב שבאמת זה בסך הכול תוכנית טלוויזיה ואין בה כלום, הרי שבתכלס' החיים הם כאלו. כלומר אם ניקח את המשפט הידוע הרי שכל העולם במה ואנו שחקנים בה .

ונדמה לי שאני יותר ויותר מסכים עם האמרה הזאת. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. יש את ההצגה שהוא צריך לשחק. יש את המשפט הנכון שעליו להגיד. יש את השכבות הרבות שהוא או היא שמים. ברור שיש מקורבים ויש חברים ויש אוהבים וזה לא מגיע מתוך איזה מזימה שקרית שאנחנו רוצים לעבוד איש על רעהו. אבל ברגעים המעטים שאנחנו נמצאים עם עצמנו לבד אבל ממש ממש לבד, לא כשאנחנו בתור לרופא או עושים התעמלות, אלא כאשר אנחנו באים עם עצמנו בחשבון נפש אמיתי, או אז אנחנו נמצא עצמנו לבד מול כל העולם, ממש כמו בג'ונגל מבודדים מכולם, מנסים לשרוד. בכל מחיר.