התוכנית המקורית הייתה שהחלק הראשון – יעסוק בכל הדברים המעצבנים ואילו החלק השני יראה שעד כמה שהדברים מעצבנים אותי עד כדי מיאוס, הרי שאני לא יכול לשכוח את הדברים היפים שאבא שלי עשה בשבילי. ובהחלט היו כאלה.

הדברים נכתבים, כרגיל, בחודשים האחרונים, במוצאי שבת. נראה כאילו המיתוס אודות היצירה שמגיעה דווקא בשעתה הקשה של הנשמה אכן נכונה. לא שמדובר פה באיזה יצירה, אבל בכל-זאת זה משהו שמבטא את מה שמסתובב לי בנשמה.

גם ביהדות, השעה הזאת של צאת השבת, היא שעה עצובה שבה אנחנו נפרדים מקדושת השבת ומהנשמה היתרה ונשארים עם הרגשה מסריחה שדומה להרגשה שיש לנו (לפחות לי) כשיוצאים מבריכה/ג'קוזי/או אמבטיית מים, עת כל המים נוטפים מגופינו ואנו מרגישים סחוטים.

אז התוכנית המקורית קצת השתבשה, אני לא מצליח לצאת מהראש הזה של המיאוס. אני לא שונא וחלילה לא רוצה שמשהו רע יקרה, אני אהיה שם ברגעיו הקשים ואני קשור אליו גם יותר מההקשר הביולוגי. אבל כשאני רואה, מוקדם יותר לפני כתיבת דברים אלו, אותו ביחד עם אשתו החדשה, הילדותית והמעצבנת, הטיפשה והמתקרצצת, אני פשוט לא יכול שלא להתעצבן. היא לא עשתה לי שום דבר רע והיא לא קשורה לגירושי הוריי בשום צורה. האמת, אני בכלל לא כועס עליה. אני כועס עליו. על האופן שבו הוא נותן לה להתנהג ועל הראיה הכ"כ מצומצמת שלו. בעצם אני כועס על כך שטובתו תמיד עדיפה על זו של האחרים. שלא תבינו לא נכון, אם היה צורך קל שבקלים לטוס באופן מיידי לרופא מיוחד באנגוליה, הוא היה הופך את כל העולם כדי שנצא בטיסה הראשונה והיה דואג לפנק אותי עד כדי מבוכה. אם הייתי נקלע למצוקה כלכלית או שמא היו עוצרים אותי בגין כל סיבה שהיא, לא הייתי בכלל מהסס ומתקשר אליו תוך ידיעה ברורה שלא יהיה דבר שהוא לא יעשה בכדי לעזור לי.

אבל בשעת שיגרה, בחיים היוםיומים? בשיחות הטלפון השתלטניות היומיות, מה אז? האם אהבה, אהבת אב, נתונה רק לבתי חולים או שעות חירום? אולי זה אני שמפונק יתר על המידה ודורש תשומת לב כוללנית.

תמיד חשבתי שהוא רשת הביטחון לי, מתי שרק אצטרך. חשבתי שלמרות שהכי אכעס עליו בעולם, בסך הכול אני מת עליו ואני יודע שגם הוא עלי. אפילו קצת הערצתי אותו או יותר נכון הערכתי אותו למרות הכול. אני זוכר שרציתי שיחבק אותי מרצונו מיוזמתו. ותמיד הרגשתי שגם שהוא מחבק אותי וכל עוד לא מדובר בשעת חירום, הוא היה מעדיף להיות במקום אחר אפילו לחבק מישהי אחרת.

אני חושב שאולי לא התבגרתי אבל אני בטוח שגם הוא לא. הוא עדין תינוק שמחפש תשומת לב ומחפש סיפוקים מיידים. בגלל שהוא כבר בן-אדם גדול, הוא לא יכול לעשות מה שבא לו. אז הוא בנה לעצמו עולם משל עצמו. ובכל פעם שהוא אינו מחויב (להלן: שעת חירום), הוא בורח בחזרה לעולם הילדות הנצחי שלו.

פתאום דמעות זולגות מעיני. עצוב לי לכתוב את מה שאתם קוראים. עוד כמה שבועות, אאבד עוד בן-אדם קרוב. הוא הולך בדרכי העולם ומתחתן. אני יודע. הוא לא ימות. זה לא יהיה שונה. אני כבר מכיר את כל ההרגעות. אבל עצוב לי.  אבי בעולמו שלו. אחי זאת סאגה שלמה בפני עצמה שבהזדמנות אכתוב עליה. הלימודים לא מביאים עימם בשורה אביבית. והעבודה, אני מאוד מקווה שיהיה לי לאן לעזוב. המסלול שאני נמצא בו מוביל למבוי סתום בו אימי ואני נשאר לבד.