העבד
את הספר "העבד" של בשביס זינגר השאלתי מהספרייה בעקבות המלצת חבר.
הייתי בטיול באילת והעלתי בפניו מספר ספקות דתיות וערכיות והוא ישר המליץ על הספר.
תקציר ממש קצרצר על הספר : תלמיד חכם יהודי בתקופת פרעות ת"ח ת"ט המשרת את בעליו הגוי, מתאהב בבת האיכר הפולני. פרשת האהבה האסורה שבתחילתה אין סיכוי שתתקיים, אך דרך מסע ארוך של התאהבות, התגיירות, הסתתרות תמידית ולידה קשה של בנם המשותף, מצליחים העבד לשעבר ובת האדון המתגיירת להגיע למצב של "בחייהם ובמותם לא נפרדו". העבד עושה את דרכו ממקום מבטחו בארץ ישראל בחזרה לארצות בניכר אך ורק בכדי למות ולהיטמן עם אהובת חייו.
עברו כמה חודשים מאז ההמלצה ועד לזמן שסיימתי את הספר. הסיבות שבגינן המליץ לי אותו חבר על הספר כבר פחות רלוונטיות. אני כבר משלים עם החלטתי על התנתקות זמנית מחיי מצוות תקינים. מיום ליום אני קרוב למה שמוגדר 'דתל"ש'. עוד לא אכלתי חזיר ואין לי שום כוונה לעשות זאת. אינני בא להרגיז אף אחד ואפילו אין לי שום מחלוקת אמונית או תיאולוגית.
אם לחזור לספר, התקופה הספציפית של היות 'העבד' – עבד הייתה קצרה מאוד יחסית לשאר העלילה. אך כמובן ששמו של הספר ניתן לו, וכמובן שזו דעתי האישית, כי העבד היה עבד כל חייו. תחילה לאדונו, לאחר מכן לקהילתו, לפריץ, לאשת הפריץ, לעירה היהודית שפחד כי תזהה את זהות אשתו הגיורת. אך יותר מכל היה העבד קרוע בין אהבת חייו לאהבת בוראו. ושימש כעבד אשר איננו משתחרר גם תמורת אוזנו.
אז קטונתי מלהשוות עצמי לדמותו הנפלאה של יעקב ולא רק שאיני תלמיד חכם אלא שטרם פגשתי את אהבת חיי, אבל נושא העבד, ההתלבטות, היצרים אל מול המצוות, הקודש מול החול אכן משקף את היהודי לדורותיו. וזו ללא ספק הייתה אחת ממטרות הספר.
אני יכול לומר בוודאות כי התחושה שיותר מכל משפיעה עלי בתהליך ה 'חילון' הזה הוא תחושת החופשיות, האדון לעצמי, התחושה שאני מרגיש טוב עם עצמי ועם מה שאני עושה. אני מכיר את כל האמירות שמגיעות לאחר המשפט האחרון, כי במשך שנים אמרתי אותם בעצמי לחילונים ודתל"שים למיניהם. אני לא יודע אם זו תקופה, משבר או החלטה סופית, אבל אני לא מסוגל לחיות בחרדות ושאלות אין סופיות.
בימים האחרונים יצא לי לבלות במחיצת אנשים שונים ומשונים. את רובם לא אפגוש יותר בעתיד. ועל אחת מהן אף כתבתי את זה.
היה משהו אנתרופולוגי במפגש הזה, אך לא פחות מכך עמדתי בפני מבחן חברתי. אני רואה את עצמי כ'שורד'. אבל ישנם כמה דרכים לשרוד. והפעם, עשיתי כמעט כל טעות חברתית אפשרית והעמדתי את עצמי כעוף מוזר בחבורה הזאת. הם לא כל-כך מטרידים אותי כמו שאני מטורד מעצמי.
ישנו משפט באידיש, שמבטא באחת את תורתו של פרויד: 'כמו בגיל שבע, כך בגיל שבעים'. המציאות לעולם תשתנה אך התנהגותנו נשארת כמעט תמיד זהה. בגיל שבע נעלבתי מהעוגה והמסיבה בגן ובגיל 17 היה זה השבט או הכיתה וכנראה שבגיל 27 יהיו אלה עמיתי לעבודה. כמובן שכעס, עלבון, שמחה ועצב הינם רגשות לגיטימיים שתמיד קיימים, אך אי אפשר להתעלם מצורת התנהגות מסוימת או טיפול מסוים שחוזר על עצמו שוב ושוב.
במה דברים אמורים? ובכן, בכל פעם שנדרשתי למסוגלות חברתית או התאקלמות חברתית מחודשת (צבא, לימודים בתיכון, אוניברסיטה או כל מקום חדש או שונה), הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב. בימים הראשונים הייתי שקט, בימים האחרונים כבר הייתי ידוע כמוזר של החבורה. ההוא שצוחק אבל מתעצבן, אדיש אבל צועק, חרמן אבל מתנהג כמו הומו. עדין אבל פתאום מתפלקת לו איזה מילה גסה. בקיצור, משהו מאוד לא ברור. בהתחלה חשבתי שזה רק הפעם שבטעות עשיתי שטות כזו או אחרת ובגלל זה לא הלך לי. אבל אני נזכר שבכל פעם זה אותו סיפור.
זו כנראה ההישרדות שלי או אולי הדרך הכי טובה שאני מכיר כדי לקבל את תשומת הלב החברתית. זה לא כל-כך מוצא חן בעיני. ואני מתכוון לשנות את זה. אני דווקא חושב שבתנופה שבה אני נמצא אני אוכל אולי לתקן אצלי עוד דבר או שניים.
ראיתי איזה פאנל על הדיכאון בחגים ולקחתי משם משפט מאוד נכון: "דיכאון זה לא מחלה אלא מצב נפשי". כלומר הדיכאון איננו איזה מצב פתולוגי שאתה תקוע איתו כל החיים. אלא מצב נפשי מסוים שנכון לתקופתו בלבד. אני חייב להאמין במשפט הזה, אחרת אני אשאר תקוע כמו שאני למשך כל חיי.
יש לי בעיה קשה של תשומת לב וחוסר אהבה בסיסי שמאוד אופייני לדיכאון. (אחת מהתופעות של דיכאון הוא הרגשת חוסר תשומת לב ותחושה שאף אחד לא אוהב אותך) וכנראה שבגלל שכך הוא, אינני יודע לקחת חלק במשחק החברתי ואני חייב להשתמש בדמגוגיות ותרגילים שונים ומשונים בכדי לזכות בתשומת הלב המיוחלת הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
