על סיפורו של מדחת יוסף, יצא לי לשמוע לא מעט פעמים. לפני כמה שבועות מישהו שהיה שם, סיפר לי כיצד הגיעה ההוראה מרוה"מ כי אין לפנות את הפצוע. וכיצד המפקדים הבכירים בשטח, פחדו לקחת סיכון ולפעול בניגוד לעמדת רוה"מ. אך הדברים חלחלו והזמן עבר ואף פעם לא התייחסתי לכך יותר מאשר סיפור מורשת מבייש.

הערב, צפיתי בערוץ 8 בסרט דוקומנטרי הקרוי "קבר יוסף". הסרט מתאר אחד לאחד את רצף האירועים.  אוקטובר 2000. אינתיפאדת אל אקצה. קבוצה קטנה של שוטרי מג"ב נותרה להגן לבדה על קבר יוסף, בלב שכם, אל מול מתקפה פלשתינית הולכת ומתגברת. 1000 מטר משם עמדה הצמרת הפיקודית של צה"ל וצפתה בקרב.
בשעה 15:15 נפצע באורח קשה שוטר מג"ב מדחת יוסף. הגיבוי המיוחל של צה"ל בושש לבוא. צה"ל הבטיח, אך מדחת נותר עם חבריו בקבר, מדמם למוות. לאחר שפונתה גופתו, מבטיחים המפקדים לחיילים כי מקרה מדחת יוסף לא יחזור. בצה"ל לא מפקירים פצועים בשטח. למחרת, ביום השני ללחימה, בשעה 16:00, העמדה של שוטר מג"ב דרור ימיני מתפוצצת. דרור שכב 10 שעות ארוכות וחיכה שצה"ל יחלץ אותו.

הסרט מתאר כיצד חיילי קבר יוסף, חוזרים אל הימים בהם נאבקו לבדם אל מול המון פלשתיני. הם חוזרים אל השעות בהן גסס לידם מדחת יוסף ז"ל, חברם לצוות, נאנק בכאב. אל הרגעים בהם חדרה אליהם ההבנה, הקשה מנשוא, שאולי אף אחד לא יבוא לעזור כשהם עצמם ידממו למוות כחיילים בשירות מדינתם. 

באופן מצמרר אחד החיילים באותו כוח(דרור), פותח את המגירה שבחדרו ומראה למצלמה, את כמות וסוגי הכדורים שעוזרים לשרוד את הימים ובייחוד את הלילות.

מוקדם יותר, סיפר דרור, כיצד המח"ט התחיל לעבור חייל חייל ולשאול אותו אם הוא מוכן להתנדב. דרור, היה הראשון לאחר מס' חיילים שהסכים וגרם לכך שחבריו לא רצו שייכנס לבד ולכן התנדבו גם הם. אותו כוח כן נכנס ודרור נפצע קשה מאוד במהלך הקרבות. פיזית ונפשית. שאר הכוח נפגע כולו נפשית.  "הדבר שהכי מפריע לי", מספר דרור בגרון חנוק, "הוא שבגלל שאני התנדבתי ראשון כל החברים שלי נפגעו גם כן". דרור טרם פגש את חבריו לכוח מאז המקרה.

זה היה סרט מרגש ומפחיד. לחשוב ש 6 שנים עברו ואותם חיילים שהיו בטראומה הזאת צריכים לחיות ולהתמודד עם הידיעה שכפי שאחד מהם תיאר: "אני מפחד לצאת מהבית, אני חושש שיקרה לי משהו ואף אחד לא יהיה שם כדי לעזור לי".

חיפוש באינטרנט העלה עשרות אלפי מילים ודפוס שנכתבו על הנושא אך הדבר שתפס אותי יותר מכול הייתה בלדה שחיבר יותם ראובני. חלקים ממנה אני מביא כאן. מרגש ומצמרר.

יותם ראובני /הבלדה על יוסף מדחת

הָיָה זֶה בּיוֹם רִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת

הָרִאשׁוֹן בְּסֶפְּטֶמְבֶּר אַלְפַּיִם,

שֶׁבָּאוּ רַבִּים עֲרָבִים מֻסְלְמִים

מִכְּפָר קָליל שָם קָבְרוּ הֲרוּגִים,

סְבִיב קֶבֶר אָבִינוּ בִּשְׁכֶם.

הָעוֹמְדִים סְבִיב הַקֶּבֶר יִדּוּ אֲבָנִים,

בַּקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה, וְיָרוּ כַּדּוּרִים,

לְסַלֵּק אֶת חֶרְפַּת הַכּוֹבְשִׁים,

אֶת הַקֶּבֶר לִשְׁבֹּר לִרְסִיסִים,

וְלָשׁוּב אָז לִהְיוֹת אֲדוֹנֵי הַשְּׁמָמָה.

וּבַקֶּבֶר תְּרֵיסַר חַיָּלִים שׁוֹמְרִים,

לוּ יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּהֶם.

כַּדּוּר אַךְ עָבַר בֶּחָרָךְ יְרִיָּה

וְיוֹסֵף מַדְחַת נָפַל עַל הָאֲדָמָה

לְיַד מְפַקֵּד הַקֶּבֶר.

מִסָּבִיב חַיָּלֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה,

בְּנֵי נִדָּחִים וְקָרְבְּנוֹת שׁוֹאָה,

בִּקְרַב נַוָּדִים שֶׁשָּׁבוּ לְאֶרֶץ מִשְׁכָּן

מוּל יוֹשְׁבֵי קֶבַע שֶׁלֹּא זָזוּ מִכָּאן,

בְּלֵב אֶרֶץ עָרַב שֶׁהִיא שְׁכֶם.

אָמְרוּ לוֹחֲמִים, מִסְתַּכְּלִים בִּפְלִיאָה

הִנֵּה הַגְּדוּד מְחַכֶּה לִפְקֻדָּה

גְּדוּד צָבָא עִם צִיּוּד הַצָּלָה,

וְיֵשׁ פְּקֻדָּה לְחַכּוֹת לְרֹאשׁ הַתּוֹקְפִים

הִבְטִיחוּ לְרַג'וּבּ 50 אֶלֶף שְׁקָלִים.

הַחוֹבֵשׁ אֶת מַדְחַת חִבֵּר לַמְּכוֹנָה,

מִסָּבִיב עֵינָיו רִסְּסוּ דְּמָמָה

שֶׁטִּפְּסָה עַל הַר גְרִזִים כְּכַלָּה

הִשְׁתַּגְּעָה בְּעֵיבָל מֵרֹב הַקְּלָלָה,

וְיָרְדָה בּוֹכִיָּה בְּדַרְכָּהּ לְהַר דְרוּז.

בָּאָה אֵלָיו אִמָּא אֲדָמָה,

נִדְהֶמֶת עַמְדָּה לְיַד מְכוֹנַת הַנְשָׁמָה,

בְּיָּד שֶׁל נוֹצָה הִיא לִטְּפָה

פֶּנִי בָּנָה הַלּוֹחֵשׁ, עֲדַיִן אַל תּוֹרִידִי

עָלַי אֶת שִׂמְלַת בִּגְדֵּךְ.

אַךְ אָמְרוּ אָז עֵינָיו לַחוֹבֵשׁ,

הָלַךְ עָלַי אֲחִי, לֹא עוֹד אוּכַל

לִרְאוֹת אֶת הַיּוֹם,

לִרְאוֹת אֶת הַיָּם,

יָרֵחַ מָלֵא בָּעֵמֶק הַגָּדוֹל.

לְאִמִּי תַּגִּיד, חָיִיתִי בֵּינְתַיִם

כְּבֵן לָהּ נֶאֱמַן.

וְלַאֲבִי תַּגִּיד, הָיִינוּ שָׂם בַּקֶּבֶר

גְּבָרִים אֶחָד אֶחָד,

אֲבָל לֹא יָכֹלְנוּ נֶגֶד צְבָאֵנוּ שֶׁבָּגָד.

צָעַק הַמְּפַקֵּד בָּרֶשֶׁת הַגְּדוּדִית

תָּבִיאוּ מְסַיַּעַת, תָּבִיאוּ אֱלֹהִים.

עֲזֹב אָמְרוּ עֵינֵי יוֹסֵף, הִנֵּה הַדֶּלֶת

וְעוֹד מְעַט אֲנִי הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם,

שָׁלוֹם לָכֶם אַחִים שֶׁלִּי מִמֶּנִּי מִיּוֹסֵף.

בְּגַדְתֶּם בִּי עוֹד פַּעַם, כְּמוֹ בָּעֵת הַהִיא,

מְכַרְתֶּם אֶת חַיַּי לְרַחֲמֵי אוֹיֵב,

וּבַחֲלוֹם רָאִיתִי אֶת קִצְּכֶם קָרֵב.

וְהִנֵּה מָה רָצִיתִי, לִהְיוֹת לָכֶם כֻּלִּי.

אֵיךְ יֶאֱסֹף הָאֱלֹהִים אֶת חֶרְפַּתְכֶם.

בָּאוּ קְצִינִים, נִלְעָגִים בְּכִרְסָם,

נָתְנוּ פְּקֻדּוֹת, הִזְנִיקוּ מַסּוֹקִים,

חָשְׁבוּ עַל הַפֶּנְסְיָה וְהִרְכִּינוּ רֹאשָׁם,

קָרְאוּ לְרָג'וּבּ בּכֶּסֶף שְׁקַּלִּים

לְהַצִּיל אֶת יוֹסֵף הַהוֹלֵךְ וּמֵת.

הָיוּ לְחָשִׁים, עָפוּ שְׁמוּעוֹת

וְרָקְדוּ עַל קוֹבְעֵי לוֹחֲמִים

כִּי אָמְרוּ הַקְּצִינִים, מֵהֶם גַּם בְּכִירִים,

אִם נִפְרֹץ יֵהָרְגוּ עֲרָבִים רָבִים

וְכָל הָעוֹלָם יִבְעַר עַד הָעֶרֶב.

לֹא תָּמִיד זֶה קָדוֹשׁ לְפַנּוֹת פְּצוּעִים,

אִם נְחַכֶּה כָּאן עַד שֶׁיּוֹסֵף יָמוּת

יְנַצְּלוּ מֵאוֹת, וְאוּלַי אֲלָפִים,

גַּם אֵין לוֹ אַבָּא בַּעַל הַשְׁפָּעָה,

וְאַחַר כָּךְ נָגִיד שֶׁמֵּת בִּגְבוּרָה.

הַחוֹבֵשׁ אֶת דָּמוֹ שֶׁל מָדְחַת נִגֵּב

וְקוֹל יוֹסֵף הַקַּדְמוֹן בְּקֶשֶׁר נִשְׁמַע:

יוֹסֵף אָחִי, אִתִּי בַּקֶּבֶר נִטְמַן,

וְקָבוּר פֹּה אִתָּנוּ גַּם

שְׁלוֹם נַפְשְׁכֶם לְעוֹלָם.