אני צופה בכתוביות המסך. עוד פרק של 'סודות החיים' הפרק מסתיים בצורה מעצבנת וזה מעצבן אותי שזה מעצבן אותי.

מה יש בסדרות טלוויזיה שגורם לי לכל-כך הרבה רגשות. ההוא התאהב בהיא שבגדה בהוא. כן, זה לא טלנובלה סוג ז', אבל עדין יש כמה וכמה סדרות שיכולות להוציא אותי משלווה. או אולי להכניס אותי לשלוותה. אני מחשיב את עצמי לבחור שאיננו מהשוק וגם הטעם שלי בטלוויזיה איננו ירוד, אבל עדין מה פה קורה פה?!

העולם הדמיוני הזה מצית את דמיוננו. כל מה שלא העזנו לחלום מופיע לנו נגד העיניים. השבוע שמעתי על איזה פילוסוף שטען שהגוף החיצוני שלנו הוא התת מודע שלנו. הוא סבר שבחור שמזניח את מראהו הוא בהכרח מזניח את המודעות שלו. קטונתי מלזלזל באמירה הזאת ולמרות שהיא מעניינת, הנטייה הראשונית שלי היא לא להסכים עם כך. אולי זה קשור לעובדה שדיאטה וספורט היו רק מיטיבים עם מצבי ועדין אינני נמצא בשיא הכושר. ולעומת זאת כידוע לכם, אני מתעסק די הרבה בתת מודע שלי. כך שעל פניו אינני מסכים עם האמירה. אבל אולי הכוונה שלו הייתה יותר עמוקה מכפי שאני הבאתי כאן. אולי הוא התכוון שהיחס לגוף הוא שמשקף את התת מודע ומכאן שאם אני מאוכזב מהמראה שלי אז ודאי אני גם מאוכזב מצורת ההתנהגות שלי?! נשמע יותר הגיוני, אבל בכל מקרה, חלק מסדרות הטלוויזיה באה ונותנת לנו שיקוף להרבה מהדברים שרצינו או שאנחנו מפחדים שיקרה לנו. אז למה אם כך, הנטייה הגדולה ביותר להתמכרות לטלוויזיה נמצאת בקרב בני נוער? ומה זה אומר עלי?

אני חושב שבני נוער מאופיינים בחוסר אישיות משלהם, הם עוד לא מעוצבים והם נזרקים לכל מיני כיוונים. הם אינם מסוגלים לעמוד על שלהם או לבטא את התחושות, הפחדים או הרצונות שלהם ולכן הם מסתכלים על מודל שלפעמים מוביל אותם לכיוון כלשהוא ולעיתים מבטא את מה שהם חושבים.

אז את העובדה שהאישיות שלי טרם עוצבה, אני מקבל. את העובדה שאחד מהדרכים לבטא את הדברים שנמצאים בי דרך סדרות, אני גם מקבל. השאלה שאני שואל את עצמי, היא האם אני נגרר לפינות או שמא זוהי רק דרך לבטא דברים מסוימים.

אבל למרות שעוד לא גובשתי באופן סופי או שלפחות אני עדין לא יודע כיצד לבטא את הזהות שלי, אני רואה באופי סדרות המסוים ובתוכן שלהן, סוג של בגרות מסוימת. עדין לא הגעתי לשלב של אי התמכרות או אי חיפוש. אבל אני שמח שלפחות החיפוש הוא בכיוון הזה.

ועכשיו, עכשיו אני הולך לחפש את התמונה של השחקנית היפיפייה שמשחקת ב'סודות החיים'.

חברים – הסוף

רק אתמול אני יושב מול המסך וכותב על סדרות טלוויזיה שגורמות לי להתרגשות מרובה, והיום ממש לפני שאני הולך לישון, אני מעביר לערוץ הצחוק, כדי לצחוק קצת לפני השינה.

ומה שודר אותה שעה? הפרק האחרון שסיים את העונה העשירית של חברים. תאמינו או לא, אבל בסוף הפרק פשוט בכיתי. דמעות עלו במעלה גרוני עד שהתפרצו להם החוצה ללא עוצר.

בסצנה האחרונה, עומדת לה השישייה ומבינה שהגלגל כבר לא יחזור אחורנית. הם הולכים להיפרד וכל אחד ממשיך לדרכו. היה זה רגע עצוב. ההכרה הזו בסיום הקשר הוא עצוב מאוד.  הידיעה שמשהו שהיה לך הכי חשוב בעולם כבר איננו כך, מזכיר לי את פרידתם של האוהבים.

כשילדים קטנים, הם מאמינים כי ההבטחות שהם מבטיחים לחבריהם ולעצמם, יתקיימו בכל מצב. התמימות הזאת נותנת את כל היופי והאושר של ילדותם. הם מרגישים כי יש בהם משהו סודי שלעולם לא יופר – ההבטחות הכמוסות לחברים. אך כשמתבגרים הכול נשכח והתמימות אובדת לה. ילד הייתי והבטחות הבטחתי וגם לי הבטיחו. אני זוכר כיצד אני וחבריי תכננו בגיל 8 כי כשנגיע לגיל 18 נסע למלון. אני זוכר כיצד המצאנו שפה. כיצד הרגשנו כי כלום לא חשוב זולת חברותינו.

אבל יהיו הנסיבות אשר יהיו – התבגרות, התפכחות, מעבר, נישואים, מריבה, חברה או סתם החיים- הרי שהדברים אפילו לא דומים לנקודת מבט של תמימותו של ילד קטן. ומה יעשו אלו שלא התבגרו שחיים בתמימות הזאת? שעדין מחכים. מסכנים הם ירבו אכזבה וצער.

ופתאום המילים נעתקות מפי וכל מה שנשאר הוא עצב ויגון. תחושות שעדין לא הבשילו למילים.