קתרזיס

הנה זה מגיע.

ללא התראה מוקדמת ובלי סיבה נראית לעין. זה מקיף אותך כמו ממצע צבאי מתוכנן בקפידה.

הכול נראה שקט ומתנהל על מי מנוחות ואז בשקט הכי גדול, הוא מפתיע אותך. הדיכאון.

מרגיש עצבות לא ברורה. קמתי בבוקר והייתי די מרוצה. אבל איפשהו במהלך שעות הבוקר המאוחרות, כשהגעתי לחדר הבחינה המיועדת, איבדתי כל חשק לחייך או להיות נחמד. הרגשתי לא מוכן למבחן וכבר כל התקופה הזאת עלתה לי על העצבים. מצאתי את עצמי לא מצליח לחשוב על המשך התקופה הזאת. אני כבר רואה כיצד אני מפספס את התואר. אבל אין לי חשק להילחם. מתגעגע לתקופת המיטה החמה. שוכבים במיטה כל היום בלי לעשות כלום. ניסתי לשפר את המצב חזרתי הביתה והתקלחתי, אכלתי. הרגשתי טוב יותר טיפה יותר מעודד לוקח בחשבון שיש גם מועדי ב', יוצא לתפקיד חדש. אבל אז חזרתי הביתה והתיישבתי במזגן וצפיתי בסדרה האוסטרלית 'סודות החיים', שעשתה לי חרא של מצב רוח. בא לי לבכות סתם לרוקן את הגרון מהדמעות החונקות. בא לי שבמטה קסם אני אוכל לעבור את המבחן המעצבן הבא.   

אני לא אוהב את עצמי. לא אוהב את איך שאני נראה כרגע. להיכנס מחדש למשטר של דיאטה וספיניג, נראה לי אכזרי מדי, בעידן של יציאה ממשטרים (בחיי).

כבר הרבה זמן שאני מחפש את הביצוע של הללויה, המשודר בגלגל"צ כל מוצ"ש כשיר החותם את 'סופשבוע רגוע'. אתמול מצאתי אותו. למבצע קוראים ג'ף בארקלי שהיה אומן ענק ומצא את מותו בשנות ה 30 לחייו בטביעה.

בזמן האחרון יוצא לי לשחות לא מעט. יש משהו מדהים שקורה בתוך המים. ההתנתקות הזאת מכל מה שקורה למעלה. אתה מרגיש כאילו את חוזר לרחם של אימא שלך. תחושת חמימות ומוגנות שלולא בעיית האוויר היית יכול לשהות שם לנצח. וכך גם אני עכשיו מאזין לשיר ומנסה למצוא פיתרון לאוויר שאחרת כבר מזמן הייתי מצטרף לג'ק בארקלי.