או שאני סובל מאגוצנטריות בלתי נסבלת או שאני פשוט לא סובל את התזונאית שאני הולך אליה. מדובר באחת שמאוהבת בעצמה ולא יודעת להנחות סדנאות.

השומרים מבינינו ואלו שהיו אי פעם בדיאטה ודאי יבינו את הרצון העז שיש לך לשמוע אך לא פחות חשוב גם להשמיע לקבוצה על השבוע שלך. שבוע שלם אתה נלחם יום יום במה אתה אוכל ויותר במה שאתה לא אוכל. אלא שעבור המדריכה (לפחות שלי...) מדובר בסדנא האחרונה והמעצבנת של יום ארוך ומתיש. לגבי המעצבן אני לגמרי מסכים איתה יש שמה איזה טיפוס בלתי נסבל שכבר הספיק לריב עם כל המועדון ואחותו ואפילו הלך מכות במלתחות כי מישהו העיז לשיר. אבל עם כל הכבוד, אני גם חבר בקבוצה הזאת ולא ייתכן שכל הקבוצה תיסוב סביב איזה בחור עם נוכחות ואיזה בחורה דפוקה שהיא נכנסת ללחץ כל פעם שהיא נושמת. הערתי לה כבר מספר פעמים ופעם אחת היא אפילו אמרה לי: אז תתפרץ כמו כולם. אז אני לא מתכוון להתפרץ כדי שישמעו על הארוחה שדאגתי מפניה כי זה לא נראה לי מתאים. וממילא אם האווירה הייתה טובה בקבוצה והמדריכה לא הייתה קריזיונרית הרי שהייתי מרגיש בנוח גם להתפרץ.

בשורה התחתונה ובלי לפתוח פה, ההתקדמות שלי (יותר נכון הירידה), הינה טובה באופן משמעותי מאחרים, אבל עדין אני מרגיש צורך לדבר לספר ולשאול. (נאזרתי בהרבה אומץ כדי לשאול אותה מה הערך התזונתי של הטורטיות ממולאות בשר מוקפץ עם ירקות).

תזכרו איפה שמעתם את זה לראשונה: 'זה הסיפור שלי' מסתמנת כתוכנית איכותית עמוקה ונטולת צהוב על כל גווניו. כבר הרבה זמן שאני עוקב אחר שירה פליקס בתוכנית שלה וחוץ מזה שהיא יפיפייה בצורה אסרטיבית (ביטוי שהמצאתי הרגע – אבל משקף אותה), הרי שהבחורה פשוט יודעת את המלאכה. ובעידן שאמנון אברמוביץ' חושב שמלאכה עיתונאית הינה בגדר 'על מי עוד לא ירדתי בלי קשר לנושא הראיון', הרי שפליקס מזכירה לי את ניחוחות הראיון האישי.

מאז שחזרתי מחו"ל הכול מגעיל אותי כאן, אני מודע לתסמונת הזאת של אלו שחוזרים מחו"ל ונראה להם שהכול שמה הרבה יותר טוב, אבל בד"כ זה חולף אחר שבועיים – חודש גג חודשיים, אז אצלי זה טרם חלף. ממש לא להיפך. אני לא רואה גוף אחד נורמאלי במדינה הזו. לא צבא לא ממשלה לא משטרה לא עיתונות לא לא יודע. כלום פשוט כלום, הדג מסריח מהראש ובמדינה שלנו מדובר בדג גדול ושמן.

סיימתי לקרוא עכשיו את "11 דקות" של פאולו קואלו, ספר מרתק שנקרא כמעט בנשימה אחת במין סקס אהבה סבל כאב ושנאה. לעיתים אני סבור כי נושא המין, האהבה והסקס בחיי הוא חידה בלתי פתורה. ככל שאני מתעמק בו אני ער לבורות עמוקים נוספים שכלל לא נגעתי בהם. במהלך הקריאה הייתה לי הזדהות. הזדהות לאו דווקא עם הגיבורה או המספר היודע הכול, הזדהות עם הנושא על צדדיו השונים:

"גילתי למה גבר משלם תמורת אישה: כדי להיות מאושר גבר לא ישלם אלף פרנק רק כדי לקבל אורגזמה. הוא רוצה להיות מאושר. גם אני רוצה. כולם רוצים. ואף אחד לא מצליח."         

"ממה הם פוחדים? (הגברים – א.ה) לאמתו של דבר אני זו שהייתה צריכה לחוש פחד. אני זו שיוצאת, הולכת למקום זר, בלי כוח פיזי ובלי נשק... הם יודעים להרביץ, לצעוק ולאיים, אבל מתים מפחד מול אישה."

"תמיד יש אחת שמבהילה אותם וגורמת להם להיענות לכל הגחמות שלה

אפילו אם זו אמם."