לפני למעלה משבועיים חלמתי חלום שלא יוצא לי מהראש

אני חושב שמה שהיה יפה בו הוא המתיקות הכובשת שאני מסרב להרפות ממנה.

זו הייתה מרצה שלי. מישהי שבשנה הקודמת ממש לא סבלתי. נהגנו לזלזל בה.

אבל גם באותה שנה, משום מה היא זכרה אותי היא ידעה איך קוראים לי ובמבחנים תמיד סימנה לי שלום נימוסי.

השנה הזו התחילה ברגל ימין. ממבט ראשון ראיתי שכל צורת העבודה שלה השתנתה. פתאום למרות שהרבה לא מגיעים לשיעור שלה, התחלתי להתמיד. החסרתי פה ושם שיעורים, אבל בדיוק כמו שנה שעברה גם הפעם היא חשבה שאני התלמיד המצטיין בכיתה.

במבחן של סמסטר א' היא אפילו ניגשה עד אלי קראה בשמי ושאלה לשלומי.

הסמסטר הזה החלטתי להקפיד ולהגיע לשיעורים שלה. סוג של התאהבות לא מוסברת. מצאתי בה חן על אף שבשנה שעברה חשבתי שהיא מכוערת, מצאתי בה חוכמה על אף ששנה שעברה חשבתי שהיא מעופפת. התחלתי לשאול עליה, להתעניין במעשיה, למדתי שהיא נשואה פרסייה ואולי הרה (ולאו דווקא בסדר הזה).

ואז הגיע החלום.

היא הייתה בהריון מתקדם. עייפה מאוד. היא ביקשה לנוח ולעצום עיניים עד שההסעה תגיע. זה היה חדר עם תיקים רבים של כלל הסטודנטים בקומה אחרונה של מבנה צר יחסית. אני דאגתי לה שתוכל לישון שתנוח על מיטה במרכז החדר עם התיקים. ביקשתי מכולם להיות בשקט. בשלב מסוים שכבר היה צריך ללכת הערתי אותה בעדינות כאהוב שמעיר את אהובתו והיא הודתה לי מכל ליבה שדאגתי לה למנוחה.

המתיקות הזו כפי שאני חשתי באותו רגע מלווה אותי כבר ימים רבים, הוסיפה לתחושה זו העובדה שלפני מספר ימים בעודי הולך לי מהורהר ברחובה של עיר, אני פוגש בה ובחיוכה המקסים באקראי.

חלומות מתוקים הם התבלין של המציאות