סוד 1 

"למה אתה כל-כך מעליב אותה איש, היא באמת נעלבת", שאלה אותי השבוע חברה ללימודים.

היא כמובן התכוונה אליה.

למה באמת, שאלתי את עצמי והתחלתי להתכתב איתה תוך כדי השיעור. אין ספק שזה לא אני הרגיל, אחד שיורד על אנשים אחרים בלי שום רחמים ועם הנאה לא מבוטלת.

אבל אחרי דקת מחשבה המילים יצאו לפני שהספקתי לחשוב ורק כשסיימתי להתכתב איתה הבנתי.

הזלזול בה נובע מהזלזול שלה בי. חוץ מלהגיד לי שאני לא מושך אותה מינית (במקרה הטוב) היא כבר אמרה הכול. בהתחלה היא טענה שזה יהרוס את החברות. אח"כ היא אמרה שהיא לא מסוגלת ואח"כ, אחר-כך היא פשוט התעלמה מהנושא.

לפני שבוע היא שאלה אותי מה אני עושה כשאני ממש חרמן, בחצי ייאוש אמרתי לה שהדבר שאני בטוח לא יעשה, זה להתקשר אליה.

בעיקרון אם לא היינו צריכים להיפגש אני מניח שהקשר הזה היה גווע ממזמן. הבעיה שכל פעם זה אותה בעיה. אנחנו נפגשים בלי חשק רק כי משהו חיצוני מחייב אותנו (לימודים) ואז אנחנו מתמכרים אחד לשני. זה פשוט בלתי נסבל.

השבוע היא הייתה אמורה להמשיך ללמוד עד תשע בערב, ואני סיימתי את חובותיי כבר בארבע. כשקמתי ללכת היא אומרת לי "אני באה איתך". "לא אמרת שאת לומדת עד הערב", שאלתי אותה, והיא בפליטת פה עונה לי, "כן אבל אני לא יכולה להיות בלעדייך".

המסר הכפול הוא שמה השני. היא מסוגלת לתאר לי בפרוטרוט את ההרגשה המינית המדויקת שלה לתת לי למשמש את גופה, שאבין על מה היא מדברת. אבל שנתנשק? חס וחלילה.

אז כשאני נאלץ לפגוש אותה אני מזלזל בה. אני לא מאמין אפילו להיפך מהדברים שהיא אומרת. היא מזכירה לי את כל הדברים הרעים שבי.

סוד 2

"הסודות" – ראיתי, התאהבתי בכיתי ושוב בכיתי. הבעיה שזה היה באמצע הקולנוע עם מישהי שממש לא רציתי שתראה שאני בוכה.

בכל אופן, מדובר בסרט איכותי, מעורר מחשבות, מקסים ונוגע ללב.

בשלב הזה אני כמובן ממליץ ללכת לראות את הסרט כדי שתבינו על מה אני מדבר כאן:

אז לפני שמגיעים כל הקובי אראילים ועוד כל מיני פרשנים למגזר החרדי/דתי והבין-אלוהי ומסבירים שלא ייתכן שבחורה חרדית תלך למדרשה דתית-לאומית וסופרים ומונים כל בעיה הגיונית בין הסרט למציאות ההלכתית, בואו נחסוך את זה.

נכון, הסרט איננו תרגום אחד לאחד של המציאות (שאגב הרבה יותר כואבת מהדמיון)

אבל בואו נעזוב את הקטע הדתי-התגוננותי ונביט טיפה פנימה לתוך עומקו של הסיפור. הסיבה שכל-כך בכיתי היא, כי לא היה אדם שיזדהה עם נעמי יותר ממני בתחושת הבגידה ממישל. כי המראה של מישל מתחתנת הזכיר לי חתונה אחרת. כי  התחושה  שסמכת ונתת לבן אדם ואהבת אותו והוא מחליט ללכת עם מישהו אחר פשוט הזכירה לי נשכחות.

ודרך אגב אני טוען לשפיותי. אני יודע שהיא לא חייבת להיות לסבית ואני יודע שזכותה וחובתה להתחתן בלי קשר וללא גריעה באהבתה שלה לנעמי. אני לחלוטין יודע ומבין את ההיגיון הזה . אבל הלב, הלב פשוט מרגיש להבין את זה.

הסצנות הנועזות בסרט, לא היו מיותרות ולו לשנייה אחת. כבחור מאותגר מינית (מאוד מאותגר), אני יכול לומר בבטחה כי הסצנות האלו תרמו ולו ברמה הסיפורית. כיצד היינו מבינים את הרגש שנרקם בין נעמי ומישל ללא האנרגיה הרוחנית שנחשפה לעינינו (ממשיך לטעון לשפיותי)?! כיצד היינו מבינים את הטהרה העמוקה והרצון לסייע אם לא הסצנה הנועזת במקווה?!

אני מצדיע לסרט ויוצריו וזה כבר בלי לדבר על כל ההיבטים היפים של הפמיניסטיות הדתיות, מסע הטהרה שעוברים כל גיבורי הסרט (מצטער, הייתי חייב. זה הזכיר לי א הבגרות בספרות), הדת, והתשובה של נעמי שהיא לא סלחה לה ובעיני זוהי התשובה האמיתית. היא לא סלחה לה אבל קיבלה את עובדות החיים.  ולצד הטכני: סרט נהדר, משחק מעולה וגוף מושלם (אני חייב לתת למקטרגים על מה להתבסס)

לא לבד הייתי שם. הבחורה מהסוד הראשון – היא ישבה בכיסא שלידי.