אני מתוסכל.

אין לי חשק לקום בבוקר. מבחינתי לעזוב את 2 העבודות ולהישאר לשון בבית כל היום והלילה. לאכול שטויות ולבכות.

אני יוצא מהבית רק כשאני חייב ולמרות ששתי העבודות שלי דורשות סבר פנים יפה ויחס אנושי מתאמץ, הרי שברגע שאני לא שם (בעבודות) – אני מאוד רוצה שלא להיות קיים.

בעבודה החדשה שלי אני  נחשף מחדש להיותי פחות מבינוני. יש לי שאיפות גדולות אבל אפילו משימות בינוניות אינני מצליח למלא. אני טוב בדיבורים וגם שם אני צולע.

הרבה פעמים אני מרגיש כאילו העולם עוד לא גילה שאני בסך הכול מסיכה חלולה.

יש לי הרבה את מי להאשים אבל הכי אני אוהב להאשים את עצמי.

פעם חשבתי שסקס טוב יכול להוציא אותי מזה אבל אני כ"כ מתוסכל שאני לא רואה את זה קורה.

אני מיואש ממה שקורה סביבי. המצב שלי עם כל אחד מהוריי לא עומד להשתנות לעולם.

כל אחד עובד על עצמו שהוא בעצם הבסדר והמסכן  וכנראה שגם אני משתתף בסטטיסטיקה הזאת.  אני מגיע לצומת דרכים מרכזי עם אימא שלי ושנינו מתנהגים כאילו הצומת הבא תהיה רק בעד 500 קמ"ש.

יש עוד איזה דבר או שנים שמתסכלים אותי שאני לא יכול או רוצה לדבר עליהם כאן.

מה אני אגיד לכם – אם הייתי יודע שאיזה משקה או סיגריה מאובזרת היו לוקחים אותי למקום טוב יותר אולי הייתי מנסה אבל כרגע הדבר היחידי שאני מתמכר אליו הוא ייאוש.

אולי אני אסע ללונדון – אומרים ששם אפילו הייאוש נהיה יותר נוח.