יום אחרי יום? כבר הרבה זמן זה לא קרה.

דודה שלה מתה.

להלוויה לא הלכתי. לא צריך להגזים. אני מכיר איך המוח שלה עובד, הרי לא היה שמח ממנה לשלוח הודעה בסגנון "הדודה נפטרה וכו'.." היא כל-כך חיכתה לטלפונים של הניחומים ותשומת הלב שאף פעם לא יהיה לה די ממנה. 

קיוויתי שאולי היא תזדקק לי מתישהו ותשלח לי הודעה, אך גם זה לא קרה. היום הזדמן לי ללכת לשבעה היא לא הייתה כשהגעתי. אימא שלה שהיא כל-כך אוהבת לשנוא קיבלה את פני. מדהים עד כמה היא דומה לאימא שלה. אני מוכרח להודות שלאימא שלה יש פנים יותר מדהימות ומושכות. אימא שלה סטלנית עם דיפלומה. די במספר משפטים כדי להבין שהסמים דפקו לה חזק את הראש. אבל היא אישה טובה, היא מאוד השתדלה שתהיה אווירה טובה. הדוד שלה שרוט לגמרי, בדיוק כמו שהיא תיארה. אימא שלחה אותי לקנות לה בירה וביקשה שהבת שלה לא תדע מזה. בדיוק כשירדתי היא הגיעה.

זה כבר לא משנה מה היא אמרה ומה אני עניתי איפה ישבנו וכיצד הבאתי לאימא שלה "תה" ואמרתי לה שהיא צריכה לחכות שהתה יתקרר...

מה שמשנה הוא שזה הצית לי את הלב מחדש. היא התלבשה בצורה הכי מחמיאה לה (כפי שהיא מבינה), אבל כל מה שעניין אותי שאולי משהו יזוז, משהו ישתנה שהיא תרצה גם נשיקה ולא רק חיבוק. התחלתי לברר האם יש סיכוי שהשותף ההומו שלה חזר לארון וחדר להיכל (אגב – הוא באמת חתיך לא מהסוג השרירי ולכן ממש יפה בעייני).

הרגשתי כמו מישהו שנמצא בלב המדבר ומוכן אפילו לפנטז שהוא רואה באר מים אבל המדבר כל-כך מלא בחול עד לקצה האופק שאין לו אפילו על מה לפנטז.

התחלתי להריץ תסריט בראש כיצד אני יוצא עם אימא שלה. היא כל-כך סטלנית שזה אפילו נראה לי בר ביצוע. היא לא הפסיקה לקרוץ לי ולהודות לי שהגנבתי לה בירה וסיפרה כיצד היא 'משתגעת' ושובבה כשהיא יוצאת לבלות בהתחשב בכך שאת יתר הסיפורים שמעתי מהבת שלה הרי שלב מתוסכל והיותי גבר (חרמן) הביאו לי מחשבה: אם היא לא רוצה אפשר לנסות את אימא שלה.

אחרי הכול היא זו שיצרה את המקור שבו אני חפץ.

אני יודע שאני דפוק – אבל לעזאזל נשבר לי כבר מכאבי האהבה החד צדדית הזאת.

הרגשת מחנק אופפת אותי ודמעות יוצאות לי מהגרון והעין.

שהזמן יעבור – שהזמן יעשה את שלו!