אם הייתי מבקר תיאטרון היו לי הרבה סיבות מוצדקות לרדת על ההפקה התיאטרלית של 'שמנה'. נראה כאילו לא התאמצו מספיק. לא בכתיבה. לא בבימוי. לא במשחק. לא בתאורה ולא באולם.

אבל למרות הכול, מדובר בהצגה שלא יכולה להשאיר את רובנו אדישים. סוף המחזה משאיר אותך כל כך בשוק שאתה בכלל לא מעכל שעכשיו צריך למחוא כפיים.

אין לי מה להרוס לכם. הסוף המפתיע דומה להתחלה הברורה מאליה. אלא שאנחנו כל-כך רוצים שאולי במחזה הסוף יהיה שונה כך שאנחנו שוכחים לרגע שגם את המחזה כתב בן אדם.

הכי גרוע זה ללכת להצגה עם דעות קדומות. להצגה 'שמנה' רציתי ללכת כבר לפני מספר חודשים, אך מכרה לעבודה סיפרה לי שהיא ראתה ולא ממש התלהבה. אני יכול להבין. אחרי הכול כפי שציינתי היכולות של כלל המעורבים בהצגה היו בינוניות ומטה (בניגוד לנושא המחזה), אבל כשאני חושב על זה שוב, הרי שאדם שלא נהנה מההצגה הוא לא חלק מהברנז'ה שעליה ההצגה מדברת.

סיפור המחזה עוסק בבחור 'היי-טקי' ממוצע שמתאהב בבחורה שמנה. המחזה מנסה לתאר את הלבטים והדילמות הפנימיות והחיצוניות בשאלת  ה"לגיטימיות" של הבחורה שמנה והאהובה בהיבטים חברתיים ואישיים.

באתר ההצגה בקאמרי נכתב: "מאבקם של שני אנשים המעוניינים האחד בשני, כנגד הדעות הקדומות של עצמם והעולם המוציא מחוץ למשחק את כל מי שלא עומד בתנאים של אידיאל ויופי".

הסצנה החזקה ביותר במחזה (שבדיעבד מסתבר שהיא גם האחרונה), היא הסצנה בה הגבר מודה שהוא חלש ולא נראה לו שיוכל לוותר על האידיליה שסביבו והאפשרויות הרבות הטמונות לו בעולם הזוהר.

הכאב הוא כל-כך גדול שהקהל פשוט סירב להאמין שכך זה נגמר. שניות לא קצרות עברו עלינו כאשר החושך ירד ונדלקו האורות והשחקנים השתחוו ורק אז הבין הקהל שהמחזה נגמר וצריך למחוא כפיים.

בעייני זה אומר הכול. המציאות טופחת על פנינו. ואני נשבע שיכולתי לראות כיצד השחקנית הנהדרת עירית קפלן (שלא השמינה לצורך ההצגה), הבינה שאצלה ואצלנו הסוף זהה.  אחד בשני ,כנגד הדעות הקדומות של עצמם ושל העולם,מחזה

את הפרק האחרון של הישרדות ראיתי רק אתמול.

למרות שלא היה לזה שום משמעות למשחק עצמו, זה היה פרק מרגש במיוחד. אני לא מתכוון לברור מאליו: נעמה והילד, לייה והילדה, עידן וההורים הגרושים שהתאחדו, אני כמובן מתכוון למשה. מה לעזעזאל נסגר שם? איך זה הגיע למצב כזה? הרגשתי כל-כך צער ותסכול עבורו. את הסיבות לכך אנחנו לא יודעים אבל אני מניח שכמו המשפט המפורסם, ניתן לומר באנלוגיה שאנחנו הוא תוצר של סך האירועים הנפשיים שלנו.

ואם כבר אירועים נפשיים והישרדות, קראתי שביום שישי אביה של נעמה נפטר. ולמרות כל התגובות של כולם, אני מניח שהדברים הכי קשים שהיא שומעת הם מתוכה פנימה כי רובנו הם האמנים הכי גדולים בלייסר את עצמנו.