אני קורא בעיתון על פרשייה משפטית בגרמניה אודות אח ואחות שהתחתנו והולידו ילדים וכיצד בית המשפט מנסה למנוע מהם את המשך המשפחתיות הזאת.

הוא בן 30 והיא בת 24 והם נראים כמו כל זוג אוהבים אחר.

רק בגלל התמונה הנחמדה החלטתי לנבור פנימה לתוך הכתבה עצמה. המחשבה הראשונית היא מזעזעת אבל כשקראתי את הכתבה התחילו לעלות לי בי הרהורים פילוספים על גנטיקה וסביבה.

כשהאח בכתבה היה תינוק בן יומו מסרה אותו אימו לאימוץ. לאחר 6 שנים נולדה לאותה אימא בת. רק כאשר הייתה הילדה בת 16 והאח הביולוגי שנשלח לאימוץ בן 20 הכירו השנים במסגרת חיפושיו אחר אימו הביולוגית.

אז נכון, מבחינה גנטית השנים הם אחים בדם. אבל מכל הבחינות האחרות הם שונים לחלוטין.

אני נזכר בשיעור ששמעתי פעם בנושא ויקטימולוגיה (תורת הקורבנות), אז העלתה המרצה לתודעה כי למעשה מבחינה אבוציונלית הבחירה האולטימטיבית שלנו לבן זוג או למי שממנו נמשיך את זרענו יהיה דווקא בן/בת משפחתנו. כמובן שהדבר גורם לפגעים גנטיים וזו למעשה הסיבה שגילוי אריות נאסר. הן בחוק, בתורה או בחוקים החברתיים הבלתי כתובים. ברבות השנים הפך הדבר ל'סטייה'.

למעשה מלבד הבחינה הגנטית, הזוג הגרמני הזה הכיר כמו כל זוג אחר. הדבר היחידי שפועל לרעתם וטובתם כאחד (תלוי מאיזה צד מסתכלים), הוא ששניהם יצאו מאותו הרחם.

הסיטואציה כבר נראית לי הרבה פחות מזעזעת ואפילו קורצת. וזה בהנחה שאנחנו מסננים את כל מה שהתחנכנו עליו מתוקף הפחד שזה יקרה אצלנו.

ברור שהמרכיב הגנטי יכול וראוי שישבש כאן את הכול. כי מי שיסבול זה הילדים (יש להם כבר 4 ולא נכתב מה מצבם מבחינה רפואית), אבל ברמת המחשבה הדבר גורם להרבה תהיות. כל סטודנט שלמד איזשהוא קורס בפסיכולוגיה מכיר את שאלת הסביבה מול הגנטיקה (nature מול nurture) מה משפיע על התהוותנו הנפשית/גופנית האם זהו הגנים המולדים בנו ושרכשנו מהורינו או האם זוהי הסביבה ומה שחונכנו אליו. נראה לי כי במקרה הזה אנחנו עדים לאכזריותה של השאלה.