החלק האחרון (והלא קצר) של הסיפור כבר ממש נמצא בתנור, אבל הלילה יש לי סיפור אחר על פיית המציאות.

החיים שלנו רצופים מפגשים אקראיים וגם כאלו שאינם. חלונות של הזדמנויות נפתחות ולעיתים זה קורה ממש אחרי שדלתות נסגרות.

לפעמים הבכי שלנו מסתיר את המציאות. ההתמכרות לכאב מעבירה אותנו על דעתנו ואנחנו לא יכולים בלי קצת כאב. חופרים לנו את הבורות.

בדיוק שמה מסתתרת פייה טובה. אחת כזאת שעושה את כל המרחק ממקומה הבטוח והטוב ומנסה להראות שהיא שם. שהיא באה במיוחד בשבילנו. שאם רק נסתכל לכיוונה אולי כל מציאות חיינו תשתנה. ואנחנו בשלנו. מתמכרים לכאב בכלל לא פונים לכיוונה של הפייה. זה לא שיש לנו משהו נגדה. להיפך. התירוצים מעולים והדמעות אמיתיות. אבל בפועל עמדנו מטר מהיציאה ובגלל זווית לא נכונה פספסנו והתחלנו את כל המסע מחדש.

והפייה מתייאשת היא קמה והולכת.

אבל באחד הלילות השבוע החליטה הפייה שהיא תנסה לצעוק חזק יותר. לשבור את מעגל ההתעלמות. להוציא את ההתמכרות. ואני הסתכלתי בעיניה של הפייה ורציתי ללכת אחריה וממש כשהתחלתי ללכת שקעתי באחד הבורות שחפרתי ימים קודם לכן. כשהבנתי שנפלתי זה כבר היה מאוחר וכל ראשי היה עסוק ברצונה של הפייה ואכזבתה הרבה.

פייה יקרה, פייה טובה – חזרי אלי.