צרור חוויות קשות ומוזרות עברו עלי היום.

זה התחיל בתאונת דרכים של ידידה שאין לי מושג מה מצבה ו/או איפה היא מאושפזת.

העבודה עצמה שעולה לי כבר על העצבים ונמשך בחוויה עצובה במבוא שעשיתי לקורס אימון אישי.

אני מבקש להתמקד דווקא בחוויה האחרונה.

במסגרת חיפושיי אחר עצמי הגעתי לקורס אימון. סוג של אימון בקבוצה על-ידי מדריכה מקסימה ומיוחדת.

הסיבה שהגעתי דווקא אליה היא בגלל קורס מסוים שהיא מעבירה ואני שוקל להירשם אליו. היא הציעה לי שלפני שאני מחליט החלטות, עדיף שאגיע למפגש הזה ורק אח"כ אחליט מה ואיך לעשות.

הגעתי למפגש. ניסיתי לדבר איתה על מה מציק לי ואיפה ההתלבטות שלי אבל היא לא הייתה מסוגלת להקדיש לי מזמנה כי כולם התחילו להגיע.

הגעתי די מסופק ומאוכזב ממצבי והדברים שהמדריכה אמרה היו מעניינים אך גרמו לי לשלל הרהורים. היו כמה דברים נכונים ויפים.

ואז היא ביקשה שכל אחד יציג את עצמו בלי גיל או עיסוק אלא רק יאמר מה הוא איזה אדם הוא.

על מזלי הרע, היא התחילה איתי. 

'אני א.ה אני בן..' "לא חשוב הגיל", היא העירה לי "רק תגיד מה אתה איזה אדם אתה"

ואני מתחיל לחפש מילים. כולם מסתכלים עלי ואני לא מוצא מה להגיד. 'אני... אני'

נכנסתי לחרדה והרגשתי מרוקן מכל. זה לא שהמילים נעתקו מפי, אלא שפשוט לא מצאתי להגיד שום דבר על עצמי.

לעזעזאל, אני אומר לעצמי, אני פה כבר ארבע שנים כותב וחושב, חושב וכותב ומה, אני לא מצליח להגדיר מי אני?

מרגיש מרוקן לגמרי, חסר זהות, חסר אישיות. כל-כך כלום.

הרגשתי שיש אצלי בריכה ענקית של דמעות שרק מבקשת לצאת החוצה.

הסתכלתי על המדריכה וחשבתי לעצמי שאני הדבר הכי רחוק ממנה.

היא נאה, חתיכה, גבוהה, רזה, חכמה, בטוחה, מובילה.

ואני? מי בכלל רוצה או יכול להשוות.

תוך כדי הכתיבה אני מקבל תמונה ממסיבה שהשתתפתי בה הערב ואני מסתכל על עצמי בתמונה ופשוט מתייאש ממה שאני.