תארו לעצכם חולה אסטמה במחסן ישן ונטוש שזה הרגע נסגרה עליו הדלת.

כבר העדתי על עצמי כי לאחרונה הדמעות פורצות להן מעצמן ודי בהתרגשות הכי טבעית שיש והזרם מתחיל לצאת.

אז אם ככה זה בשגרה, מה נראה לכם שקורה איתי ביום הזיכרון.

בימים האחרונים יצא לי להיות במספר טכסי זיכרון לנפגעי טרור ולחללי צה"ל בהמשך הערב ראיתי את הסרט המדהים של אילנה דיין על ארבעת האימהות של טנק אחד.

שמעתי כמה דברים מדהימים שנחרטו בליבי.

אב שכול ששכל את בנו בפיגוע במיקס פלייס אמר שעבורו החיים לאחר המוות זה עכשיו.

הרב לאו שתמיד יודע לרגש סיפר כיצד באחד הקרבות, עודד אותם אחד מהמפקדים ואמר להם: 'תזכרו שעבורנו היהודים למילה 'נוע!', יש רק כיוון אחד. אין לנו לאן לחזור ואנחנו מסתערים קדימה בלבד'.

חייל צעיר, אמר לאימו ערב גיוסו כי לפעמים לתת את הכול למען משהו פירושו ממש הכול.

אותה אמא, דתייה, מבקשת להתנחם בכך שעפ"י התחקירים הסתבר כי עצם הפגיעה בטנק של החיילים הייתה צירוף מקרים נדיר. בעודן יושבות כל ארבעת האימהות מסבירה האם הדתייה כי בדיוק בגלל התחקירים הללו ברור לה כמה זה תוכנן משמיים וכיצד בנה הופקד אצלה לזמן קצוב.

מאידך סיפרה האם כי חודש לאחר האסון כאשר היו צריכים לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה היא לא הצליחה להוציא את הברכה מפייה במשך חצי שעה כי לא הבינה כיצד יכולה לברך על מות בנה.

אין פה סתירה ואין פה חיזוק אבל אין ספק שהאמונה עוזרת לה בתהליך האבל בעוד אמא אחרת נראית כל-כך רחוקה מהדברים הללו ואולי אפילו כועסת על ההתנשאות של האמונה.

מי יודע מה קורה שמה למעלה, לפי מה מתקבלות ההחלטות ומי הגורם שמקבל אותן, אבל אולי כמו שאמר האב השכול אולי החיים לאחר המוות הם עכשיו.

היו עוד הרבה משפטים וסיפורים וכולם שווים ציטוט, מחשבה ודמעה ונראה שהדבר הכי לא הגיוני יקרה בעוד פחות מ 24 שעות. כולם יחפשו לראות את מופע הפירוטכניקה הגדול מעל שמיי ישראל בעוד אותם הורים, משפחה וחברים ימשיכו לשאת עימם את הכאב.

הדמעות זולגות מעצמן ואני לא בטוח שמחר בשמונה הן יפסיקו.