אני חוזר מאילת.
כמו כל דבר אצלי בחיים הכול בדיליי.
גם את אילת גיליתי בגיל 25 ומאז אני משתדל ודי בהצלחה להדביק את הפער.
מבלי להרחיב, אילת רק חיזקה את מה שהבאתי כאן בפוסט הקודם.
אני זקוק לעצמאות ויותר מכך אני זקוק ליותר עשייה ופחות דיבורים.
יש לפעמים שאדם נמצא לבדו לגמרי ולא משפחתו או חבריו יוכלו לעזור לו.
בסופו של יום, כל אחד אחראי על עצמו בלבד ולפעמים זה כולל אפילו את התא המשפחתי המצומצם ביותר.
אם אתם קוראים כאן מספיק זמן, אתם יודעים שאף פעם לא נקטתי בפרובוקציות כדי למשוך אתכם לכאן. וביום שישי אכן שתיתי מאותה החבית ומאותה מלצרית. דן מנו ועבדכם הנאמן.
בתחילת השבוע קראתי באחת הכתבות שדן מנו צפוי להיות באילת והוא סירב לקחת סוויטה של אחת מהמלונות באזור בטענה שהוא ממן לעצמו את חופשותיו.
קראתי את הידיעה הרכילותית וישר הרהרתי לעצמי על אפשרות ההזויה שגם אפגוש אותו. שכחתי מזה לגמרי.
ביום שישי אנחנו יוצאים לשתות עם כמה חברים בפאב נחמד בעיר. ובעוד אנחנו עוברים את הכביש לכיוון הפאב אני קולט את דן מנו וחבורת המצליחנים שלו יושבת וסוגדת לו. אני נכנס פנימה למועדון ובשולחן הביליארד אני קולט מישהי בלונדינית עם מיצי קיבה של חיות מהסביבה מרוחות לה על הפנים. האמת, במציאות היא נראית ממש טוב. יותר טוב מאשר בטלוויזיה.
אני חושב שהתבזיתי מספיק מכדי לספר לכם כיצד שלפתי מצלמה וניסיתי לקלוט תמונה שלו כדי למכור אותה (אני טענתי שישלמו לי על זה. החברים שלי אמרו לי שאין מצב) אבל אני יכול לומר לזכותי שכולם הסתכלו לכיוון שולחנו וניסו לשחק אותה כאילו זה לא מעניין אותם. (דרך אגב הבאתי בסוף תמונה של השולחן שלהם)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
