עם לב כבד ודמעות בעיני אני מתיישב מול המסך ומנסה להבין.

בשבועיים האחרונים יצא לי לצפות בפרקים חוזרים של סדרה בשם ניו יורק לונדון.

ברוקר אנגלי מתאהב בבחורה מניו יורק והסדרה מלווה את מסע האהבה שלהם החוצה יבשות.

כל הסדרה מכילה 7 פרקים שאף לא אחד מהם מיותר.

הערב שודר פרק הסיום.

במהלך הפרק התפתח אצלי כאב ראש ולב.

גיבורי הסדרה מרבים בטיסות טרנס-אטלנטיות כדי לבדוק את מהות והמשך היחסים ביניהם ובטווח הר הגעש של אהבתם מצליח לנפץ אצלי כל-כך הרבה.

אני מביט בזוג הצעיר הלכאורה 'לא מציאותי' הזה, אבל יודע שכל סיפור אהבה טוב רצוף במשברים ובדמעות.

"זה משחק האהבה - מי שנכנס יוצא נפגע" הוא לא רק ציטוט משיר בעיני אלא אמיתה מוחלטת.

הסתכלתי על זוג הנאהבים בסדרה וחשתי בליבי כאילו הייתי אחד מהם. היו לי דפיקות חזקות בלב, דופק מואץ ובשלב כלשהוא - בכי של ייאוש.

אני מסתכל על החיים שלי ואומר לעצמי, 'מי צריך את זה'. אני מכיר את זה, את ההתרגשות ההיסחפות, ההתלהבות, האכזבה, הבכי, המחשבה שכול העולם מנוקז להיא והוא.

אני לא יודע אם חוויתי את זה כמו שצריך ואם זה בכלל היה דו צדדי אבל מהמעט שהתנסיתי אני למד שכאבי האהבה הם הכאבים החזקים ביותר שקיימים בעולם המודרני.

אולי זו הגנה או בריחה אבל אני פשוט לא מצליח למצוא חשק לסיפור אהבה אמיתי ומלא דמעות וכאב. העומקים הנפשיים של התאהבות נראים לי קצת גדולים עלי. אולי זו סוג של חרדת נטישה. אולי פחדתי שלמרות האהבה הגדולה שהייתה בין 2 גיבורי הסדרה הרי שבסוף הבחורה אמרה לא.

הדברים שאני כותב עכשיו אין בהם כדי לסכם משהו, להיפך זה רק נדבך נוסף עבורי להבין למה לעזעזאל בכיתי כמו ילד מסיטואציה של זוג נאהבים-נפרדים

מי מפחד מאהבה? כנראה שאני.