אני חוזר מאילת.

כמו כל דבר אצלי בחיים הכול בדיליי.

גם את אילת גיליתי בגיל 25 ומאז אני משתדל ודי בהצלחה להדביק את הפער.

מבלי להרחיב, אילת רק חיזקה את מה שהבאתי כאן בפוסט הקודם.

אני זקוק לעצמאות ויותר מכך אני זקוק ליותר עשייה ופחות דיבורים.

יש לפעמים שאדם נמצא לבדו לגמרי ולא משפחתו או חבריו יוכלו לעזור לו.

בסופו של יום, כל אחד אחראי על עצמו בלבד ולפעמים זה כולל אפילו את התא המשפחתי המצומצם ביותר.

חשבתי שכבר התגברתי על זה.

אירועים תמיד היו עבורי אירועים נפשיים.

אני מדבר על כל אירוע מעל 15 איש שכלל תזמורת, מלצרים וקבלת פנים.

בשנה האחרונה  חשבתי שזה מאחורי. הרגשתי כאילו אני נמצא בעולם ואולם ללא לחץ.

תכלס' נכנסתי לדיכאון, נשבר לי מהרבה דברים:

העבודה,

העובדה שאני לא יודע לאן להמשיך וכיצד,

הכרויות וירטואליות נהדרות שאף פעם לא ממשות את עצמן,

כל מיני סוגי קשרים שמזכירים יותר שרוכים של נעל שקשה להתירם,

קשרים ללא תועלת,

התאהבות רק במה שלא בר השגה.

אמש הייתי באירוע נוצץ. האוכל היה מעולה. הסושי ערב לחיך ולמרות שזה לא היה ממש קרפצ'יו הרי שהוא היה מוגש בקפידה.

בחודשים האחרונים אני נמצא במשבר תעסוקתי קראתי איזה מאמר שקורא לעידן ההתלבטות התעסוקתי שבין הגילאים 20-30 כשלב האודסאי.

למרות שהמשכורת הכוללת שלי מכבדת ומשקפת את גילי והממוצע במשק, הרי שאני לא יכול שלא לתהות לאן אני הולך.

אני מזכיר את זה כי אתמול שורה של לבטים תעסוקתיים, אישים ובכלל תקפו אותי ממש באמצע קבלת הפנים.

התרכובת המשפחתית של בעלי השמחה גרמה לי להרהורים רבים. החיים מעניינים ומלאי סיטואציות מביכות ומוזרות והכול מעשה ידינו להתפאר.

מכירים את התוכנית 'גם להם מגיע'? אז אני אומר: לעזאזל גם לי מגיע!

נמאס לי כבר ממצבי. אף פעם לא הייתי שלם עם עצמי ונמאס לי שלא עשיתי עם זה כלום. אני יכול עכשיו לפרט מכאן ועד אין קץ סיבות, אפשרויות ותהליכים נפשיים אבל איך אומרים, זה לא ממש עוזר. למרות שאני חסיד פרוידיאני אחת הביקורות הנכונות של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית היא העובדה שמדשדוש בעבר לא מתקדמים הלאה ונמאס לי לשבת שנים על גבי שנים ולקבל אוזן קשבת שאינני יודע עד כמה היא שווה בעולם האמיתי.