יש לה חבר חדש.

היא משוויצה בו בפייסבוק ומצטלמת איתו כשהיא מנשקת ללחיו.

זה מזכיר לי איך בשעתו כשהבאתי לנו קולה לקולנוע היא לא רצה לשתות ואמרה שהיא שותה רק מהפה של אחותה. ואז כששאלתי אם היא שתתה מהפה של החבר הקודם שלא סבלה, היא ענתה כפי שרק היא יודעת לענות: מצצתי לו אז נראה לך שהייתה לי בעיה לשתות מהפה שלו? ואני חשבתי לעצמי שאם רק הייתה צריכה הייתי נוסע עד סוף העולם בשבילה (אפילו כידידים) והיא לא מוכנה לשתות מאותו הקש.

והערב היא שולחת לי שרשרת של הודעות סתמיות (רק כדי ליצור שיחה) ובסופן: 'אני מאוד מתגעגעת אליך'. נכנסתי לפייסבוק אולי משהו שם השתנה.

לא.

החבר שלה עדין מופיע שם.

כשאתה לא סגור על עצמך הדבר הכי צפוי שיקרה שאף אחד אחר לא יהיה סגור עליך.

זה מייאש.

אנשים מציבים אותך בפני שאלות וקונפליקטים שאתה בעצמך לא סגור לגביהן.

בג'ונגל של החיים אתה חייב להיות בטוח בעצמך או לפחות להיות בטוח במה שאתה עונה לאחרים כשהם מתקילים אותך בשאלות.

מסתבר שמוות קליני במשמעות נפשית, פירושו שאתה ממשיך לחיות את חייך בלי יכולת לשנות, להוביל או להיות בשליטה על חייך. אתה זורם בנהר של כאב וכיוון הזרימה לא משמעותי.

אנשים שונאים דיכאון. הם לא אוהבים אנשים שמתבאסים או מבואסים. שעצובים או גברים בוכים. יכול להיות שהמניה של השמחה גדולה יותר, אבל יכול להיות שאנשים לא אוהבים לראות את עצמם בראי. את הבכי והצער הם מכירים לבד.

היה לי פעם חבר טוב שבשלב מסוים אחרי שהתבכיינתי לו אחרי כמה פעמים, אמרתי לעצמי שאם אני לא מפסיק עם ההתבכיינות הזאת הוא פשוט מפסיק לדבר איתי.

יש גבול למה חבר מוכן לספוג,  

ובשביל להיות עם מישהו בדיכאון הוא יכול סתם לראות ערוץ 1.

אני זוכר שאפילו אמרתי לו את זה. הוא שתק בהסכמה.

אז מה, אני באמת בן-אדם מדוכא? לא נראה לי. אני יודע ואוהב לצחוק. אני נהנה לצאת ולבלות.

אבל זה כבר תקופה שאני לא נהנה. כמעט מכלום. והכי גרוע שאין אצל מי לפרוק. העולם נהיה לבד יותר עבורי ועצוב יותר עבור המציאות בה אנו חיים.