אני קורא בעיתון על פרשייה משפטית בגרמניה אודות אח ואחות שהתחתנו והולידו ילדים וכיצד בית המשפט מנסה למנוע מהם את המשך המשפחתיות הזאת.

הוא בן 30 והיא בת 24 והם נראים כמו כל זוג אוהבים אחר.

רק בגלל התמונה הנחמדה החלטתי לנבור פנימה לתוך הכתבה עצמה. המחשבה הראשונית היא מזעזעת אבל כשקראתי את הכתבה התחילו לעלות לי בי הרהורים פילוספים על גנטיקה וסביבה.

כשהאח בכתבה היה תינוק בן יומו מסרה אותו אימו לאימוץ. לאחר 6 שנים נולדה לאותה אימא בת. רק כאשר הייתה הילדה בת 16 והאח הביולוגי שנשלח לאימוץ בן 20 הכירו השנים במסגרת חיפושיו אחר אימו הביולוגית.

אז נכון, מבחינה גנטית השנים הם אחים בדם. אבל מכל הבחינות האחרות הם שונים לחלוטין.

אני נזכר בשיעור ששמעתי פעם בנושא ויקטימולוגיה (תורת הקורבנות), אז העלתה המרצה לתודעה כי למעשה מבחינה אבוציונלית הבחירה האולטימטיבית שלנו לבן זוג או למי שממנו נמשיך את זרענו יהיה דווקא בן/בת משפחתנו. כמובן שהדבר גורם לפגעים גנטיים וזו למעשה הסיבה שגילוי אריות נאסר. הן בחוק, בתורה או בחוקים החברתיים הבלתי כתובים. ברבות השנים הפך הדבר ל'סטייה'.

למעשה מלבד הבחינה הגנטית, הזוג הגרמני הזה הכיר כמו כל זוג אחר. הדבר היחידי שפועל לרעתם וטובתם כאחד (תלוי מאיזה צד מסתכלים), הוא ששניהם יצאו מאותו הרחם.

הסיטואציה כבר נראית לי הרבה פחות מזעזעת ואפילו קורצת. וזה בהנחה שאנחנו מסננים את כל מה שהתחנכנו עליו מתוקף הפחד שזה יקרה אצלנו.

ברור שהמרכיב הגנטי יכול וראוי שישבש כאן את הכול. כי מי שיסבול זה הילדים (יש להם כבר 4 ולא נכתב מה מצבם מבחינה רפואית), אבל ברמת המחשבה הדבר גורם להרבה תהיות. כל סטודנט שלמד איזשהוא קורס בפסיכולוגיה מכיר את שאלת הסביבה מול הגנטיקה (nature מול nurture) מה משפיע על התהוותנו הנפשית/גופנית האם זהו הגנים המולדים בנו ושרכשנו מהורינו או האם זוהי הסביבה ומה שחונכנו אליו. נראה לי כי במקרה הזה אנחנו עדים לאכזריותה של השאלה.

אני מקווה מאוד שניתן להאשים את העורכת.

אני פותח nrg ותחת הכותרת 'שומרים נגיעה' מפנה אותנו האתר לדף ובו "בעקבות פרשת קצב ציפי חוטובלי כותבת בשבח איסור הנגיעה החז"לי"

כל-כך התעצבנתי שפירגנתי לה ופתחתי את הקישור רק כדי לקרוא עד כמה העורך עיוות את דברייה של חוטובלי.

אז זהו שהוא לא כל-כך עיוות. 

מסתבר שכמו הרבה ב'מגזר', האמונה בצדקת הדרך היא כל-משמעותית שהם פשוט איבדו את קול ההגיון.

תיכננתי פה כמה משפטים בנושא אבל במחשה שנייה זה הרי ממלא לא יעזור. איש באמונתו יחיה. אבל ההתנשאות הזאת של- אם הייתם שומרים על נגיעה זה לא היה קורה - כל-כך מעצבנת שפשוט לא יכולתי שלא להתעצבן. אנשים מטרידים או סוטים או חרמנים יש בכל מקום וזה שאתה מתפלל מנחה לא מונע את זה.

ולפעמים, ממש לפעמים "החכם בעת ההיא יידום". חוטובלי מיטבה לרדת על החברה החילונית תוך התחסדות ("וברור לי שנשים דתיות אינן חסינות מפני הטרדות מיניות, וגברים דתיים, ע"ע קצב"), שהיא שוכחת שלפעמים מוטב לשתוק ולא לבנות קרירה משפטית על תקן המשפטנית הדוסית שנכנסת בחילונים.

אני מניח שמנגנון ההגנה הזה של האידיאליזציה של המקום בו אני נמצא ולפיו חי (עולם ההלכה)  גבר על שיקול דעת ובגרות.