בשבוע שעבר הלכתי להצגה "חתונה מושלמת" עם ידידה ג'ינג'ית שמספר אנשים החליטו שאני "חייב" לצאת איתה.
בחורה נחמדה וטובה אבל ממש לא הטעם שלי. גם הסגנון אבל לא רק. בנסיבות הקיימות היא הייתה האלטרנטיבה הנבחרת ולא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם כך.
מצאנו חנייה נכנסו לאולם והאורות כבים. 2 דמויות עלו לבמה ונכנסו למיטה לסצנה הראשונה. ראשון יצא מבין הסדינים יובל סגל הוא התחיל במונולוג שלו ופתאום אני שם לב שהדמות השנייה במיטה מוכרת לי מאיפשהוא. הסצנה ממשיכה והיא מסתובבת ואני קולט מישהי עם תלתלים עבים. לשנייה אחת הקול שלה הזכיר לי מישהי אבל אמרתי לעצמי אין סיכוי. ופתאום היא יוצאת מהמיטה ואת מי אני רואה ולא מאמין? יעל צפריר במלוא ג'ינג'יותה, הלא היא השורדת החמישית. זכרתי שהיא למדה משחק אבל לא האמנתי שהיא תופיע בתפקיד מרכזי במחזה של 'הבימה'.
בעצם ככל שנקב הזמן וההצגה נמשכה הגעתי למסקנה הבאה:
אם הייתי הולך למחזה בבית צבי והיו אומרים לי בוא תראה את הדור הבא של התיאטרון והייתי יושב ומביט במחזה שעתיים וצוחק ונהנה, הייתי יוצא החוצה ואומר לעצמי: 'וואלה, יש עתיד לתיאטרון הישראלי. החברה האלו יהיו גדולים ואיכותיים'.
אבל אני כאמור הלכתי לתיאטרון הלאומי 'הבימה' התיאטרון בו האולם המרכזי נקרא על שם של חנה רובינא ולא לביה"ס למשחק.
זה לא קשור רק לעובדה שמכל השחקנים הם בחרו דווקא את יעל צפריר כשחקנית מחליפה לאסנת פיישבין, אלא לכל ההתנהלות של כל השחקנים. למשל, בהפסקה בעוד האורות נדלקים השחקנים מסתובבים על הבמה. בסצנות בהם צד אחד של המחזה לא אמור להיות מוצג, השחקנים מתלחששים על הבמה. בהשתחוויה, בעוד הקהל יושב ולא זז ממקומו ומוחא כפיים בהתלהבות השחקנים לא רק שלא חוזרים ומשתחווים אלא ממשיכים ללכת על הבמה כאילו אין אף אחד באולם. זה הרגיש כמקום הכי רחוק מתיאטרון לאומי 'הבימה' לא לכך התכוונו מייסדי התיאטרון לפני 90 שנה.
אלמנט נוסף שהיה מעניין הוא נקודת ההשוואה. לפני חודש הייתי בהצגה 39 מדרגות עם מושונוב וקושניר כאשר נתי רביץ היה הצעיר בחבורה שזוכה לשחק ליד כאלו גדולים, כאן בהצגה הזו ובהשוואה לשחקנים נתי רביץ היה השחקן המקצועי והוותיק.
ההצגה טובה ונחמדה אך אם הייתה בה טיפה יותר מקצועיות והבנה למעמד התיאטרלי והחשיבות הפסיכולוגית של דמויות ומחזה, וללא שחקנית מחליפה, הוא גם היה ראוי להיות מוצג ב"הבימה".
הרב רוזן פסק שעל השחיין האולימפי היה לשוב מיד להלוויה או לשבת שבעה בכפר האולימפי. אפילו אין לי כוח לכתוב על הטימטום הזה ולאו דווקא בגלל שאני לא מבין את כוונתו של הרב רוזן ואת ההלכות הקשורות, אבל זה בדיוק הסיבה שקיים מיאוס כלפי דת. זה נכון שיש תנופה חזקה של 'התחזקות' והלחנת שירים יהודיים אבל במקביל יש מיאוס הולך וגדל מהבועה הדתית. כן בהחלט קיימת בועה דתית ולידיעת כל ה'מתחזקים': גם לכם לא תותר כניסה לבועה הדתית.