בלילות כאלו, אני פשוט נזכר שבשורה התחתונה אין לי חיים. כל מי שמסביבי נמצא באיזה מקום מעניין. בחוץ, עם חבר, עם חברה, בפאב, בשכונה, במיטה, במסיבה.

היחידה שנמצאת כמוני ללא מעש כותבת לי שלצערה ולמרות שעד שזרקתי אותה היא לא חשבה כך, הרי שכעת אני נמנה על סוג האנשים שהיא לא יכולה לחשוב עליהם כפרטנר מיני. לא שהיא איזה מישהי מיוחדת והיא אפילו די משוגעת אבל עדין ודווקא בגלל שאני מכיר אותה הרי שיש בכך פגיעה באגו שלי.

בלילות כאלו אני מוצא עצמי מתחבר ל'מודחת' האחרונה ב'נולד לרקוד'. אני משתתף בצערה ומרגיש כאילו אותי בעצמי הדיחו. אני צופה בתוכנית על פסיכיאטר מטורף ועו"ד חרמן ומנסה להבין את השפעת הדמויות על חיי. אני צופה בתוכנית על משפחה שמנהלת בית קברות ומתאהב בבת המטורפת שגדלה על המוות כלחם חוקה.

בלילות כאלו אני מרגיש כאילו לעולם אסתגר בחדרי ולא אעיז לצאת החוצה. הקור בחוץ מדכא והדמעות, הדמעות זולגות מעצמן.

בלילות כאלו אני מרגיש זעם על כל העולם ובאותה עת אני מרגיש כאילו אני אחרון בפירמידת החיים וכל זבן מושתן נמצא מעלי.

בלילות כאלו אני מרגיש כי מצבי התמידי הוא בדידות וכל יום שאני מרגיש אחרת זהו סתם מסך המסתיר את המציאות.

בלילות כאלו גרוני חנוק באופן תמידי, כי אפילו הדמעות תקועות במעלה הגרון.

בלילות כאלו אני מרגיש כי לעולם לא אוכל סתם לשכב לי או בתוך בחורה נאה וחייכנית או חמודה ודיכאונית.

בלילות כאלו אני מרגיש שכדאי לי מאוד להתרגל לרעיון שיגיעו הרבה מאוד לילות כאלו.

בלילות כאלו לא תמיד יש מילים לתאר רגשות.

השבוע יצאתי לחופש. היה זה טיול משותף עם חבריי לעבודה.

בקצה הדרומי אני לומד מוסריות, אני מגיע לצומת וכבר אין דרך חזרה

הצד האחד כ"כ זורח וקורץ אבל כמו תמיד חייב להגיע ד"ש מלמעלה שיקלקל את אווירת ההוללות

הפעם היה זה שותפי לחדר שהרביץ בי יהדות מהי: "בחורה שלא יודעת מה זה נידה או שאין לה ידע במושגים אלמנטאריים ביהדות, אין לה מה לחפש איתי", אמר לי החבר נטול כיפה או שמירת שבת. או מישהי אחרת שלחשה לי באוזן: "איש, אל תיתן להם לשגע אותך עם השטויות שלהם. זה לא מתאים -  אתה חובש כיפה".

מול אקדח מכוון מצדדים שונים ומשונים, ניצבתי למטווח. היורים, שהיטב יודעים את שימושי האקדח  ואופן השימוש בו, לא יכלו להגיע ואפילו לא בקירוב לפגיעותיו של האקדח הפנימי העומד במרכז ראשי.

היה כייף. מאוד נהניתי. אבל כמו מחרוזת שירים או סיפורים המטיבה לספר סיפור העובר כחוט השני מתחילתו ועד סופו, כך הבהירה לי במקצת החופשה הזאת את הבעיות שאני ניצב בפניהם. עם חיוך חיצוני ועצב פנימי ראיתי לנגד עיני את בעיותיי.

בערב שתינו ורקדנו והייתי כ"כ משוכנע שזה המקום שלי. ושהבחורה שמולי היא כ"כ חמודה ולמרות שאיננה דתייה היא עדין מתוקה ומרשימה וכנראה שגם עדינה. איננה שומרת נגיעה ואולי אפילו מקפידה על מגע. היא מזיזה את גופה ואיננה משדרת זנות כי אם  הרבה מתיקות. ואני, אינני אני העצוב והמדוכא, אלא אני הנני הרקדן, השותה, השמח. והנה אני מברר אך לבחורה יש חבר. ועל אף שזה מאכזב אני עדין שמח שאולי את החיים הללו אני מחפש. ואני יוכל למצוא את זאת הבחורה. המתוקה העדינה שאת דתנו מבינה ומעריכה אך לפעמים בשעת ערב למסיבת ריקודים היא יוצאת. ואת קוקטייל הערב בכיף שותה וברחבת הריקודים את גופה היפה מרקידה. וכשנחזור הביתה נתנה אוהבים ונחיה את החיים.

והנה בבוקר, אני יורד לארוחת הבוקר וזוג צעירים דתיים יושבים בשולחן לצידי. והבחורה עם כובע לראשה וחצאית מעתרת את גופה. ואני ישר בודק שהכיפה במקום. נהנה להסתכל בדשא הירוק והפורח. בתמימות והאהבה והשילוב הרוחני-דתי והנה הוא מברך מהברכון ששלף מהארנק 'מזכרת מחתונת....' והיא, למרות שהייתה נראית כאילו קצת רבו והיא כעוסה, ישר מניחה הכול בצד רוכנת את ראשה ומתקרבת לשמוע את מוצא פיו ולומר 'אמן' בסוף הברכה.

ויותר מאוחר אנו נוסעים לאחת הפעילויות והנה עייני קולטת בחורה דתייה ונאה וישר כמין אינסטינקט אני 'נדלק' בודק שהכול במקום ומתחיל להתנהג בקודים' המקובלים. ומתפלל שאולי השידוך ייצא דווקא מכאן.     

אז זהו אם כן, הפרדוקס התמידי שאני חי בו. אני שוהה בשתי העולמות אך בפועל אינני חי ולו באחד מהם. המתח המיני משגע ועולה. כמו לראות עוגה שבישלת והכנת ולדעת שאכילה ממנה היא חציית הקווים. ואכן מהעוגה טרם טעמתי אך הצפתי עצמי בעוגיות רבות.

בימים כאלו, אנו עדים לכך שלא משנה כמה נתכנן, נרצה או נתכונן, בסופו של דבר כריש דם אחד יכול לדפוק לנו את כל התוכניות (ואני ממש לא ציני). הידיעות בדבר מצבו של ראש הממשלה, תפסו אותי בזמן שהייתי בשיא ההתלבטויות שלי. ישבנו בלובי מספר אנשים והרצנו 'קטעים'. החברה' ניסו לשדך לי אחת מהבנות שהיו בצוות בידור של המלון. לא הייתי מעוניין ואני חושב שגם היא לא, אבל בכל אופן שיחקנו את המשחק בכדי שכולם יעזבו אותנו בשקט. אחרי כמה דקות ה'שיחה' בינינו התפזרה ואני נכנסתי להלם מהאפשרות שמרגע לרגע נראית סבירה יותר ששרון, במקרה הטוב,  יוצא מהפוליטיקה אם לא יותר חמור מכך. אותי זה מאוד מעציב ואני שותף לדעה כי שרון הינו היחידי שמסוגל להזיז כאן משהו במדינה. לא משנה באיזה צד של המפה נתמקם, הרי שאין ספק כי שרון שייך לדור הנפילים של הארץ הזאת שהשתתף בצמתים המרכזיים בהשגת ביטחוננו כעם יהודי. היה זה שרון שהחליט לשמוע לקולו בלבד, לנתק את הקשר ולחצות את התעלה ובכך להציל את מדינת ישראל במלחמת יוה"כ. ולו בשביל זה בלבד ראוי הוא להערכתנו ותפילותינו. כולי תקווה ותפילה כי שרון ייצא בשלום מהמצב הרפואי הקשה אליו נקלע.

ובכדי לא לסיים באווירה מלנכולית הקיימת במחוזותיי בשפע רב, אסיים במבחר ציטוטים ממנהל הטיסה,  שבקולו הסמכותי והרציני שהשמיע באמצעות הרמקולים באוזנינו במהלך טיסתנו מהדרום הרחוק אל הצפון הקר, גרם לנו לשכוח את המחיר היקר של הטיסה:

ü      "נוסעים נכבדים, במהלך הטיסה קיימות 2 אפשרויות בחירה לגבי השתייה: לשתות ולא לשתות".

ü      "העישון בטיסה אסור בהחלט. נוסע שייתפס מעשן ייאלץ לעזוב את המטוס באופן מיידי".

ü      "הדיילים יעברו עכשיו ויאספו את הכוסות שנותרו, המפיות, שטרות 100$ ושעוני רולקס".

ü      באנגלית: "אין לי מושג למה אני חוזר על הכול באנגלית, גם ככה אף אחד לא מבין".

ü      באנגלית: "אני לא יודע מה עדיף, להישאר רווק ואומלל או להתחתן ולהצטער על היום שנולדת" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

ü      "נוסעים נכבדים עם הנחיתה ופתיחת הדלתות הנכם מתבקשים לרדת מהמטוס בצורה מהירה, אני מת לסיגריה"

שבוע טוב ובשורות טובות.