אתם מכירים את האנשים האלה שכל סיטואציה בחיים מזכירה להם מערכון של הגשש? אז הגיע זמני להודות שמזה שנים גם אני חבר במועדון הגשש.
המעניין בכל הסיפור כי למרות מותו הטראגי של פולי בחתיכת טרם עת, הרי שחיוכו המקסים נמצא למולי. אני מצליח להיות ממש עצוב רק כשאני מבין שאין יותר שמץ של סיכוי שיתקיים איחוד של הגשש. ולא, זה לא בגלל שאני לא מבין את גודל השעה. להיפך. אני בהחלט עצוב וכואב. אני יודע שפולי לא היה רק 'פולי מהגשש' ובשנים האחרונות הוא אף זכה לעדנה מחודשת. אני גם עצוב עבור הבת יעל שלמרות שלא ממש הצלחתי להתחבר אליה אין ספק שהיא מתוקה אמתית. ובכלל כל אדם שמת במורה כזו ובגיל כזה הרי שזה לא ממש הדבר שאתה יכול להבין ולקבל.
אבל בכל זאת, פולי ועצם הזכרת השם גורמת לי לחיוך. כאילו נגזר עליו להיות אדם שגורם לאושר. אפילו אם הוא נפטר בטרם עת. אולי זוהי משימת חייו לחייך ולגרום לאנשים אושר למרות שאני יודע שבשעה זו כל-כך הרבה אנשים מבכים את מותו וכך גם אני.
הלא ידוע - גורם לנו לדברים משונים. פרויד הסביר זאת כמנגנוני הגנה ויגאל שילון סיפר כיצד הוא וחבריו היו מתפוצצים מצחוק בהלוויית אביהם. כשאתה מזכיר לחיים את המוות אתה נתקל בתגובות קיצוניות שעלולות לחזור כבומרנג לחיים או למוות.
אז מה בעצם נותר לנו בחיים? להנות כל עוד אפשר. לשמוע מערכון של הגשש ולהרגיש שלאותו רגע החיים הם הדבר הכי מאושר שיש.