אתמול בלילה פגשתי את האהבה הראשונה שלי.

ממש כמו בסרטים, היא הייתה גם האהבה הנכזבת הראשונה.

קוראים לה טוטסי, ועד כמה שזה יישמע פתטי, אתם בכלל לא טועים. אני מדבר על ג'ולי מהסרט 'טוטסי'. כן זו הייתה ג'סיקה לאנג שעל אף ששיחקה בסרט שנה אחרי שנולדתי, הצליחה אי שם במחוזות ילדותי לגרום לי לבכות.

אז כמו היום, ראיתי אתמול את הסרט ובכיתי. הרגישות ששידרה ועיניה הנחמלות העבירו בי רטט וצמרמורת. בסוף הסרט שהיא מסכימה לצאת עם דסטין הופמן חוויתי את תחושת האכזבה הראשונה בחיי. אחרי מסע שכנועים מפרך מצליח מייקל לשכנע אותה שתתן לו הזדמנות בתור גבר כי "אני יותר טוב איתך כאישה מאשר גבר" – היא משתכנעת וממש כמו בעל הנכנס לחדר השינה של אישתו ותופס אותה בוגדת בו, אני מביט בג'ולי קוראת 'מייקל'.

זר לא יבין זאת, אבל באותו רגע בה לכאורה מתאחדים הגיבור והגיבורה. האהבה מגיעה לשיאה, באותו רגע ממש שהיא הוציאה את המילה 'מייקל' מפייה, הרגשתי כאילו הפסדתי בתחרות.

גדלתי מאז ואני מבין שזה סרט בלבד. אבל החוויה הפסיכולוגית רק התבהרה במלוא עומקה. לאורך הדיטים השונים או המפגשים הרומנטיים שקיימתי, תמיד הרטיט אותי במיוחד כאשר הבחורה הייתה קוראת בשמי. זה נתן לי מעין הרגשה של הכרה. הנה נמצאת פה בחורה שמכירה בי. מכירה באישיותי. היא קוראת בשמי.

המשפט הזה שמייקל (דסטין הופמן) אמר לה "הייתי יותר אני, איתך כאישה מאשר כגבר" – פשוט מייצג אותי. לצערי אני מאותם אלו שעליהם נאמר 'אתה כמו החברה הכי טובה שלי' (להזכירכם: אני גבר), אני תמיד מצליח להיות חברה הכי טובה זאת שממש אוהבים, אבל שם ממש שם זה נשאר. זה אף פעם לא נמשך הלאה כי זה 'רק יהרוס הכול'.

ארשת של מרמור ודיכאון כבשה את פניי ונפשי. הלימודים התחילו ואני לא מצליח לגייס כוחות כדי להגיע אליהם. הסתיו החורפי רק משלים את התמונה האפורה שחורה. אני מוצא את מיטתי שותפתי הנאמנה, מפלט מכול. החשק המיני שלי ירד בהרבה ולו רק בגלל התדמית השלילית שפיתחתי כנגדי. רטט בלתי מוסבר כבש את עיני ובעוד שפעם הוא היה מופיע רק במצבי לחץ, הרי שעכשיו הוא פשוט נחת בלי כל כוונה לעוף. זה לא משהו שאפשר לראות כמו טיקים כאלה, אלא מעין רעד פנימי בעין שרק אני מרגיש. האמת שגם בעבודה העניינים לא משהו.

וכיוון שאני לא מוצא נימה אופטימית לסיים בה את הפוסט, אסתפק לצערי, בנימה פסימית זאת.