הבוקר היא נכנסה למשרד שוב.

היו לה משקפיים לבנות מרובעות – לא כ"כ אהבתי אבל היא לבשה את החצאית החושפנית שלה.

הרגליים שלה הרבה יותר כהות מאשר בהירות. החזה שלה קטן והיא איננה רזה עד לשד עצמותיה.

ילדה קטנה בקושי נושקת ל 20. היא תמימת מראה ולא בטוח שתמימת מחשבה.

היא מסתכלת עלי בסוג של הערצה. החמיאה לי על התספורת. והציעה שאבוא איתה למילאנו לשבועיים.

הראש שלי בקלות יכול להפליג לתיאורים שלה ושלי אחרי ערב נחמד על חוף הים בת"א בבתי הקפה הממוקמים על החול עצמו. אנחנו מטיילים לנו לאורך קו החול הקדמי שקרוב לים אני שם את ידי על כתפה ומקרב את גופה אלי.

אנחנו נעמדים  ומסתובבים אחד למול השני אני מקרב את ראשי לראשה, היא נעמדת על קצות אצבעותיה ואז שפתותינו נפגשות.

אני לא יודע להמשיך מכאן כי יכול להיות באותו מידה שני תסריטים:

או שהיא באמת בתולה חסודה ואז מכאן אנחנו צריכים להתקדם לאט לאט בלי לחץ ועם הרבה רומנטיקה.

או שהיא יכולה ללמד אותי בדיוק איפה נמצאת נקודת הגירוי הכי חזקה שלה, היא תימרח עלי, תתישב עלי עם שתי רגליה הקצרות אך הסקסיות, תפשיט ממני את בגדיי תתמסר ללשוני שתנסה לגלגל את הדגדגן שלה ברכות אך נחרצות ראויה ולבקש ממני ללחוץ לה שם הכי חזק שאפשר.

יכול להיות שהיא גם בכלל לא תעלה על דעתה לצאת עם חילוני (דתל"ש) ויכול להיות שהסיבה היחידה שהיא הולכת עם חצאית היא רק בגלל ההורים שלה והיא בכלל לא בקטע הדתי.

אני מתוסכל.

אין לי חשק לקום בבוקר. מבחינתי לעזוב את 2 העבודות ולהישאר לשון בבית כל היום והלילה. לאכול שטויות ולבכות.

אני יוצא מהבית רק כשאני חייב ולמרות ששתי העבודות שלי דורשות סבר פנים יפה ויחס אנושי מתאמץ, הרי שברגע שאני לא שם (בעבודות) – אני מאוד רוצה שלא להיות קיים.

בעבודה החדשה שלי אני  נחשף מחדש להיותי פחות מבינוני. יש לי שאיפות גדולות אבל אפילו משימות בינוניות אינני מצליח למלא. אני טוב בדיבורים וגם שם אני צולע.

הרבה פעמים אני מרגיש כאילו העולם עוד לא גילה שאני בסך הכול מסיכה חלולה.

יש לי הרבה את מי להאשים אבל הכי אני אוהב להאשים את עצמי.

פעם חשבתי שסקס טוב יכול להוציא אותי מזה אבל אני כ"כ מתוסכל שאני לא רואה את זה קורה.

אני מיואש ממה שקורה סביבי. המצב שלי עם כל אחד מהוריי לא עומד להשתנות לעולם.

כל אחד עובד על עצמו שהוא בעצם הבסדר והמסכן  וכנראה שגם אני משתתף בסטטיסטיקה הזאת.  אני מגיע לצומת דרכים מרכזי עם אימא שלי ושנינו מתנהגים כאילו הצומת הבא תהיה רק בעד 500 קמ"ש.

יש עוד איזה דבר או שנים שמתסכלים אותי שאני לא יכול או רוצה לדבר עליהם כאן.

מה אני אגיד לכם – אם הייתי יודע שאיזה משקה או סיגריה מאובזרת היו לוקחים אותי למקום טוב יותר אולי הייתי מנסה אבל כרגע הדבר היחידי שאני מתמכר אליו הוא ייאוש.

אולי אני אסע ללונדון – אומרים ששם אפילו הייאוש נהיה יותר נוח.