זה היה ממש מיותר. לא שאני ממש מבואס מזה אבל זה בהחלט מציק לי.

האמת שהכול קשור אחד בשני. בשבועות האחרונים, כמה שאני לא מנסה,  אני לא מצליח ללכת לישון לפני 7. 

7 בבוקר. איכשהו אני מוצא את עצמי עובר את 2 בלילה ומשם הזמן טס עד 4 שרק אז אני נכנס למיטה ועוד 3 שעות על סרטים (ראו בהמשך).

זה די היה נוח לי כי הייתי קם אחה"צ הולך לעבודה וחוזר חלילה. את הלימודים זנחתי כמעט לגמרי וה"בונוס" הכי גדול לא הייתי צריך להתמודד עם הדיאטה. להיפך תמיד הייתי נשאר בעודפים שלא ניצלתי.

זה היה די נחמד. 3 פעמים הייתי הולך למכון והצלחתי בשבועות האלה להוריד איזה 3 - 4 קילו בערך.

אבא שלי משתגע. כל יום פחדתי לספר לו מה עשיתי ודי נמנעתי מלדבר איתו (לזכותו ייאמר שזו לא הסיבה היחידה). אני עדין יושב כאן עכשיו שכבר אחרי 2 וחצי ומחר יש לי לימודים, אבל כבר הגעתי לתובנה שאני חייב לקום מחר, אחרת אני לא אגמור עם התואר הזה לנצח. יש לי עודפי שינה בכמות שתספיק לכל מדינת ישראל.

השינה הייתה אצלי מאז ומעולם בריחה מהמציאות. זה נוח זה נעים. יש חלומות מוזרים והכי חשוב: הזמן טס!

הערב הייתי רעב, עברנו ליד איזה מסעדה שגם בימים כתיקונם (לפני תחילת הדיאטה), לא ממש הייתי מתלהב מלאכול שם, אבל מצאתי את עצמי ממש רעב ולצערי שכחתי להכין לי סנדוויצ'ים, והבחור שהיה איתי אמר לי כי הוא מתכוון ללכת לאכול שם. אמרתי לעצמי: לא נורא, בשיטה שלי אין דבר כזה: אסור וגם ככה לא אכלתי כמעט כלום עד לאותו רגע ככה שלא יקרה כלום אם ארשה לעצמי לאכול שמה.

העניין הוא שבסופו של דבר אכלתי קצת יותר מדי ממה שתכננתי. "זאת ועוד" (כפי שניסחו זאת עורכי הדין בארץ נהדרת), לא היה בארוחה הזאת ולא דבר אחד בריא או מזין – הכול פחמימות לא זמינות שיושבות לך בבטן הרבה הרבה זמן!!!

בקיצור די באסה כי אני עובד כ"כ קשה כדי להוריד אותן, אז למה לעזאזל זה היה טוב, לפחות משהו ששווה את זה... 

שקמתי היום (וזה היה די לא ביום), הייתי די מבואס. מחקרים מוכחים שאור ושמש מעלים את רמת הסרוטונין בגוף אבל מעבר לעובדה שלא ספגתי הרבה שמש באותו יום, הרי שהחושך תמיד גורם לך לראות את השלטים הזוהרים טוב יותר. והשלטים בחיים שלי לא זוהרים במיוחד: לא העבודה לא הלימודים לא ההסתתרות הזאת שלי כאילו שאם אני אהיה במשקל כזה או אחר אז דברים ישתנו. ובייחוד הדברים באים לידי ביטוי כאשר את שם את עצמך אל מול אחרים...

אתמול בלילה ראיתי סרט "הקרחים" על 4 בני נוער שמאושפזים במחלקה אונקולוגית וצמודים לכיסא גלגלים. סרט ספרדי ומרגש שפותח את הלב, המוח ותעלת הדמעות.

אחד הקטעים המרגשים הוא כאשר אחד הילדים עלה לקומה של "הבנות" והתאהב בנערה אנורקטית שמאושפזת שם. תחילה היא לא נענתה לחיזוריו אבל הייתה זו הסצנה המרגשת ביותר כאשר הם הגיעו להסכם שהנער יסכים לקבל טיפול כימותרפי והנערה תתחיל לאכול. הם היו חולים, מאוהבים והסכימו לעשות הכול ובלבד שהשני/ה יחיו.  

ארץ נהדרת מזכירה לי כדורים נוגדי דיכאון. בשבועיים שלושה הראשונים אתה לא מרגיש כלום. אבל ברגע שהתרופה מתחילה להשפיע ישנו שינוי דרסטי.

בצפייה ראשונה ארץ נהדרת לא שופכת אותי על הרצפה, אולם בצפייה השנייה והשלישית או סתם בקטעי הוידיאו באינטרנט רק אז אני מתחיל להישפך ושם לב שכבר אלף פעם אמרתי לאימא שלי: 'רועי  רועי – לא קוראים לי יורי'.