התוכנית המקורית הייתה שהחלק הראשון – יעסוק בכל הדברים המעצבנים ואילו החלק השני יראה שעד כמה שהדברים מעצבנים אותי עד כדי מיאוס, הרי שאני לא יכול לשכוח את הדברים היפים שאבא שלי עשה בשבילי. ובהחלט היו כאלה.

הדברים נכתבים, כרגיל, בחודשים האחרונים, במוצאי שבת. נראה כאילו המיתוס אודות היצירה שמגיעה דווקא בשעתה הקשה של הנשמה אכן נכונה. לא שמדובר פה באיזה יצירה, אבל בכל-זאת זה משהו שמבטא את מה שמסתובב לי בנשמה.

גם ביהדות, השעה הזאת של צאת השבת, היא שעה עצובה שבה אנחנו נפרדים מקדושת השבת ומהנשמה היתרה ונשארים עם הרגשה מסריחה שדומה להרגשה שיש לנו (לפחות לי) כשיוצאים מבריכה/ג'קוזי/או אמבטיית מים, עת כל המים נוטפים מגופינו ואנו מרגישים סחוטים.

אז התוכנית המקורית קצת השתבשה, אני לא מצליח לצאת מהראש הזה של המיאוס. אני לא שונא וחלילה לא רוצה שמשהו רע יקרה, אני אהיה שם ברגעיו הקשים ואני קשור אליו גם יותר מההקשר הביולוגי. אבל כשאני רואה, מוקדם יותר לפני כתיבת דברים אלו, אותו ביחד עם אשתו החדשה, הילדותית והמעצבנת, הטיפשה והמתקרצצת, אני פשוט לא יכול שלא להתעצבן. היא לא עשתה לי שום דבר רע והיא לא קשורה לגירושי הוריי בשום צורה. האמת, אני בכלל לא כועס עליה. אני כועס עליו. על האופן שבו הוא נותן לה להתנהג ועל הראיה הכ"כ מצומצמת שלו. בעצם אני כועס על כך שטובתו תמיד עדיפה על זו של האחרים. שלא תבינו לא נכון, אם היה צורך קל שבקלים לטוס באופן מיידי לרופא מיוחד באנגוליה, הוא היה הופך את כל העולם כדי שנצא בטיסה הראשונה והיה דואג לפנק אותי עד כדי מבוכה. אם הייתי נקלע למצוקה כלכלית או שמא היו עוצרים אותי בגין כל סיבה שהיא, לא הייתי בכלל מהסס ומתקשר אליו תוך ידיעה ברורה שלא יהיה דבר שהוא לא יעשה בכדי לעזור לי.

אבל בשעת שיגרה, בחיים היוםיומים? בשיחות הטלפון השתלטניות היומיות, מה אז? האם אהבה, אהבת אב, נתונה רק לבתי חולים או שעות חירום? אולי זה אני שמפונק יתר על המידה ודורש תשומת לב כוללנית.

תמיד חשבתי שהוא רשת הביטחון לי, מתי שרק אצטרך. חשבתי שלמרות שהכי אכעס עליו בעולם, בסך הכול אני מת עליו ואני יודע שגם הוא עלי. אפילו קצת הערצתי אותו או יותר נכון הערכתי אותו למרות הכול. אני זוכר שרציתי שיחבק אותי מרצונו מיוזמתו. ותמיד הרגשתי שגם שהוא מחבק אותי וכל עוד לא מדובר בשעת חירום, הוא היה מעדיף להיות במקום אחר אפילו לחבק מישהי אחרת.

אני חושב שאולי לא התבגרתי אבל אני בטוח שגם הוא לא. הוא עדין תינוק שמחפש תשומת לב ומחפש סיפוקים מיידים. בגלל שהוא כבר בן-אדם גדול, הוא לא יכול לעשות מה שבא לו. אז הוא בנה לעצמו עולם משל עצמו. ובכל פעם שהוא אינו מחויב (להלן: שעת חירום), הוא בורח בחזרה לעולם הילדות הנצחי שלו.

פתאום דמעות זולגות מעיני. עצוב לי לכתוב את מה שאתם קוראים. עוד כמה שבועות, אאבד עוד בן-אדם קרוב. הוא הולך בדרכי העולם ומתחתן. אני יודע. הוא לא ימות. זה לא יהיה שונה. אני כבר מכיר את כל ההרגעות. אבל עצוב לי.  אבי בעולמו שלו. אחי זאת סאגה שלמה בפני עצמה שבהזדמנות אכתוב עליה. הלימודים לא מביאים עימם בשורה אביבית. והעבודה, אני מאוד מקווה שיהיה לי לאן לעזוב. המסלול שאני נמצא בו מוביל למבוי סתום בו אימי ואני נשאר לבד.   

אני יודע שהייתי בעיצומו של הסיפור על אבא שלי והמשך אכן יבוא, אבל אני חי עם הבן-אדם הזה כבר 25 שנה כך שעוד כמה ימים לא יפריעו. אני אגלוש לי לנושא אחר עם הבטחה להשלים את הסאגה הבלתי גמורה -  אגוז קשה לפיצוח חלק שני.

ועכשיו ברשותכם, אשתף אתכם בהגיגי ממוצ"ש האחרון.

כן, אני יודע שזה נשמע בנאלי.  אבל מדובר בדברים שבאים מתוכי אפילו אם זה תוצאה של שילוב פתטי בין השתלטות חיי המערב וחיי הבודדים, המביאים אותי, מידי מוצ"ש, להתאהב בסדרות שונות ומשונות.

והפעם, הגמר של 'נולד לרקוד'.  6 חברה צעירים הגיעו משום מקום ופתאום הם ניצבים מול מטחנת רייטינג ענקית. אבל לא על תרבות הריאילטי אני מדבר.

בזמן שצביקה הדר מקריא את 4 הנבחרים, אני צופה בהתרחשויות שמסביב ולנגד עייני אני רואה את מציאות חיינו.

איך הם החזיקו ידיים וכ"כ תמכו אחד בשני. הם כל כך  שידרו שטובת השני/ה יותר חשובה להם מזאת שלהם/ן. הם כ"כ חיבקו חזק חזק חזק  וקיוו והתפללו.

ואיך ברגע שהודיעו על זכייה של אחד מהם עוד שנייה וחצי של מגע יד עד שנקלטה הבשורה ובדיוק בשנייה הזאת, היד נעזבה החיבוק הוסר. והפרידה הייתה גדולה. השמחה האדירה של האחד לעומת העצב של השני.

אני יודע שזה טלוויזיה ואני יודע שזה כולה צביקה הדר וכולה תוכנית שרוב צופיה הולכים מחר לביה"ס ואני גם לוקח בחשבון שהבנה גדולה במתמטיקה אין לי.

אבל בחיים, כשהאחד זוכה השני בוכה.

לא תמיד זה נראה לעין. ההיגיון הטוב אפילו דורש את ההיפך. מה הקשר, יגידו המבקרים, בין אלו לאלו ומדוע הכול חייב להיות על חשבון השני, אבל בשורה התחתונה, ילינו בתרועה. אבל אם תסתכלו על המייצג הזה, אז זה ממש פשוט כמו שזה נראה.  זה מתחיל ונגמר באותה נקודה.

הבת שהפסידה התחילה לבכות ואילו הבן שמר על הפסון הגברי וצביקה הדר ברגע של אמת יוצאת דופן אמר להם: "חברים, המסך ירד והחיים האמיתיים יתחילו". ואני חושב שזה המשפט שהכי הציק לי. כשאני מנסה לשחזר מה היה במשפט הזה אני מוצא עצמי בסתירה פנימית. האם המשפט נכון ובעצם הכול היה כאן 'שואו אוף' הצגה לצורך רייטינג? אין כאן כלום מלבד ריגוש רגעי ופרנסה גדולה למפיקים, או שמא למרות שנחשוב שבאמת זה בסך הכול תוכנית טלוויזיה ואין בה כלום, הרי שבתכלס' החיים הם כאלו. כלומר אם ניקח את המשפט הידוע הרי שכל העולם במה ואנו שחקנים בה .

ונדמה לי שאני יותר ויותר מסכים עם האמרה הזאת. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. יש את ההצגה שהוא צריך לשחק. יש את המשפט הנכון שעליו להגיד. יש את השכבות הרבות שהוא או היא שמים. ברור שיש מקורבים ויש חברים ויש אוהבים וזה לא מגיע מתוך איזה מזימה שקרית שאנחנו רוצים לעבוד איש על רעהו. אבל ברגעים המעטים שאנחנו נמצאים עם עצמנו לבד אבל ממש ממש לבד, לא כשאנחנו בתור לרופא או עושים התעמלות, אלא כאשר אנחנו באים עם עצמנו בחשבון נפש אמיתי, או אז אנחנו נמצא עצמנו לבד מול כל העולם, ממש כמו בג'ונגל מבודדים מכולם, מנסים לשרוד. בכל מחיר.