השבוע הייתי בהלוויה. אימא צעירה. בחורה מבריקה בת 40 נפטרה. היא דווקא נלחמה. מלחמה ללא תוצאה. ובסוף היא הוכרעה. היא השאירה ילדים קטנים ובעל לא כל-כך צעיר. הורים דואבים ואחים בוכים. תמיד אנחנו שומעים את הסיפורים אפילו מאנשים שאנחנו מכירים. וגם אצלי זאת לא הייתה קירבת משפחה או אפילו חבר קרוב. סתם מכרה.

ידעתי שזאת תהיה הלוויה עצובה. אנשים רבים. דמעות רבות. צעקות ויללות. ועמדתי בהם בגבורה.

אבל מתישהו זה הכה בי. האבא המאמין ששואל: כיצד? האם לא עשה די? האם לא התפלל בכל מקום אפשרי, האם לא הדליק אלפי נרות על קברות צדיקים ברחבי הארץ? בשלב מסוים הוא זרק בכניעה אך עם סימן שאלה לא קטן: "מה אני יודע, אתה (ה') יודע מה אתה עושה, כנראה שכך זה צריך להיות". האח הבוגר שביקש את הנפטרת להיות שליחה נאמנה ולבקש מהיושב במרומים שיפסיק את הסבל לעמו הנבחר. בערב יום השואה קראתי את דבריו אלו של בן הצבי וכאילו היו התמצית של בקשתו של אחיה של הנפטרת.

כל אלו צפו ועלו בי. יום השואה שצוין השבוע הוסיף גם הוא לאווירה המלנכולית. ראיתי את הסרט המצוין הפסנתרן והייתה שם אישה שבהמתנה לרכבת המוות רק חזרה ואמרה "למה עשיתי את זה, למה עשיתי את זה". אדם שהיה לידה הסביר, שכשבאו הנאצים למקום מחבואה היא הייתה חייבת להשתיק את התינוק אחרת כל בני המשפחה היו מתים – התוצאה הייתה שאם הרגה את בנה.

ואם חשבתי שזה נעשה רק לצורכי הסרט, אז ממש מאוחר יותר בערוץ מתחרה, צפיתי בסרט דוקומנטארי על אם שנוסעת בחזרה לאוושויץ עם 2 בניה (אחד מהם הוא הצלם), ומספרת להם בבכי תמרורים, כיצד פחדה מהחייל הנאצי שצרח עליה שתעזוב את אחיה, בעוד אימה צועקת לה: "תרימי אותו", הניצולה צרחה בבכי וסיפרה כדי שילחה את אחיה למותה וכיצד אימה הסתכלה עליה. על השואה אני חושב במהלך כל השנה ובעתיד אני אף מעוניין להשתלב בהדרכת בני נוער בפולין. הנושא קרוב לליבי במאוד מאוד, כך שיום השואה הינו יום משמעותי עבורי בתכנים הרבים שקיימים בו. אלא שישנם סיבות רבות ומגוונות למוות לא טבעי ואכזרי. אז כמו היום. הנסיבות שונות ובהחלט מובדלות אך לעצב אין סוף בייחוד בשבועות כגון אלו. 

אך למרות העצב, אני דבק בתוכניותיי ואף מגדיל אותם. השבוע אף נדהמתי לגלות תגלית מדהימה שהוכיחה לי שהמהלך שאני עושה הוא אולי שונה אך לפחות הוא אמיתי. הוא משחרר ומוריד לי הרבה מהכאב ראש ולבטי הנפש שממילא קיימים בעולמנו בכלל ובעולמי בפרט. במצבים מסוימים עוד קצת משונה לי להיחשב כ 'חילוני' , אבל כשאני חושב על האלטרנטיבה, אני יודע שאני חייב לנסות את המסלול הזה.    

2 הערות לסיום:

v     אני אוהב כתיבה. הכתיבה משחררת, מעדנת, מביאה עימה תעצומות נפש ומפיחה בי חיים חדשים וחזקים. לעיתים נדמה לי שאני יודע ש'השלמתי' עם משהו, רק לאחר שביטאתי אותו בכתב. (כמובן שלא הכול פרסמתי) אז מה אני אומר בעצם? אז ככה: חלק מהדברים שאני מבטא בכתיבתי הינה כתיבה ארוטית. והיא מבטאת כמובן את המחשבות/רצונות פנטזיות וכן גם חלק מהדברים שחוויתי. עד היום לא מצאתי לנכון לפרסם אותה כאן. גם כי הייתי שייך או מוגדר כדתי, אך יותר מזה ידעתי שרוב קוראיי הינם דתיים ועלולים אולי להיפגע מסוג או תוכן הכתיבה. אז אני מראש מתנצל אם מעכשיו והלאה יהיו דברים קצת פחות צנועים אבל כמו שכולנו יודעים שאם פה לא נוכל לבטא את עצמנו, אז איפה כן?! אשמח מאוד אם תישארו אך כמובן שאבין אם לא תעשו כן.

v     אני עובר עכשיו על הדברים שכתבתי ואני מעוניין להבהיר ואולי בפעם השנייה (ואולי לעצמי): אין ולא היו לי כל כוונות אנטי דתיות או אמוניות. אני לא עושה או לא עושה דברים בגלל שקרו או לא קרו דברים כאלו ואחרים (אני יכול להיות עו"ד עם הניסוחים הללו..) . אני נמצא בתהליך נטול אידיאולוגיה אמונית. (כן, אני יודע שזה לא נשמע טוב). לא בעד ולא נגד. אני חושב שכשמישהו מחליט שהוא דתי יכולות ליפול עליו צרות כמו איוב ולעולם הוא יידבק באמונתו או לחילופין כשמישהו חילוני וכל דבר שייגע בו ייהפך לזהב והוא עדין יכחיש נוכחות על-אנושית. כלומר אין כל קשר בין הדברים ואף אני, אינני קושר.  

העבד

את הספר "העבד" של בשביס זינגר השאלתי מהספרייה בעקבות המלצת חבר.

הייתי בטיול באילת והעלתי בפניו מספר ספקות דתיות וערכיות והוא ישר המליץ על הספר.

תקציר ממש קצרצר על הספר : תלמיד חכם יהודי בתקופת פרעות ת"ח ת"ט המשרת את בעליו הגוי, מתאהב בבת האיכר הפולני. פרשת האהבה האסורה שבתחילתה אין סיכוי שתתקיים, אך דרך מסע ארוך של התאהבות, התגיירות, הסתתרות תמידית ולידה קשה של בנם המשותף, מצליחים העבד לשעבר ובת האדון המתגיירת להגיע למצב של "בחייהם ובמותם לא נפרדו". העבד עושה את דרכו ממקום מבטחו בארץ ישראל בחזרה לארצות בניכר אך ורק בכדי למות ולהיטמן עם אהובת חייו.

עברו כמה חודשים מאז ההמלצה ועד לזמן שסיימתי את הספר. הסיבות שבגינן המליץ לי אותו חבר על הספר כבר פחות רלוונטיות. אני כבר משלים עם החלטתי על התנתקות זמנית מחיי מצוות תקינים. מיום ליום אני קרוב למה שמוגדר 'דתל"ש'. עוד לא אכלתי חזיר ואין לי שום כוונה לעשות זאת. אינני בא להרגיז אף אחד ואפילו אין לי שום מחלוקת אמונית או תיאולוגית.

אם לחזור לספר, התקופה הספציפית של היות 'העבד' – עבד הייתה קצרה מאוד יחסית לשאר העלילה. אך כמובן ששמו של הספר ניתן לו, וכמובן שזו דעתי האישית,  כי העבד היה עבד כל חייו. תחילה לאדונו, לאחר מכן לקהילתו, לפריץ, לאשת הפריץ, לעירה היהודית שפחד כי תזהה את זהות אשתו הגיורת. אך יותר מכל היה העבד קרוע בין אהבת חייו לאהבת בוראו. ושימש כעבד אשר איננו משתחרר גם תמורת אוזנו.

אז קטונתי מלהשוות עצמי לדמותו הנפלאה של יעקב ולא רק שאיני תלמיד חכם אלא שטרם פגשתי את אהבת חיי, אבל נושא העבד, ההתלבטות, היצרים אל מול המצוות, הקודש מול החול אכן משקף את היהודי לדורותיו. וזו ללא ספק הייתה אחת ממטרות הספר.      

אני יכול לומר בוודאות כי התחושה שיותר מכל משפיעה עלי בתהליך ה 'חילון' הזה הוא תחושת החופשיות, האדון לעצמי, התחושה שאני מרגיש טוב עם עצמי ועם מה שאני עושה. אני מכיר את כל האמירות שמגיעות לאחר המשפט האחרון, כי במשך שנים אמרתי אותם בעצמי לחילונים ודתל"שים למיניהם. אני לא יודע אם זו תקופה, משבר או החלטה סופית, אבל אני לא מסוגל לחיות בחרדות ושאלות אין סופיות.