לפנות ערב, נסעתי עם אבא של חבר לעבודה. היינו רק שנינו ברכב. ניסיתי לפתח שיחת נימוסין קלילה ונגעתי בנקודה רגישה: ההינתקות. הכיוון היה בכלל הסיפור של חסימת הכבישים ואין לי מושג איך, אבל כנראה שנכנסתי בבטחה ל"בור" שכרעתי לעצמי. דיברנו על תוכניתו של חיים יבין "ארץ המתנחלים" וכאן האדם התחיל לשפוך את שעל ליבו. מדובר באדם בן 81 ניצול שואה שלחם עם הפרטיזנים ולאחר מכן גויס לשורות הצבא האדום. הוא היה בין משחררי אושויץ ומאיידנק במדי הצבא האדום. את דבר היותו יהודי איש לא ידע ולכן לא יכול היה להתייחס למראות הזוועה שנגלו לפניו בשחרור מחנות ההשמדה. סיפורו של האיש ארוך ומופלא. אך סיפור אחד אני חייב להביא כאן:
כשהיה בן 12 וקצת, הוא נחשב לאחד מילדי הפלא בעיירה. בכל שנה ביוה"כ בחר לו החזן של הקהילה מס' ילדים שיעזרו לו בחזנות. האבא של חברי, היה אחד מהילדים הללו. הם עלו לבמה בערב יוה"כ כאשר 12 ספרי תורה בחוץ והתחילו לשיר לאט ובהתאמה "כל נדרי...", החזן הספיק להגיד רק את 2 מילים אלו ולפתע מדלת הכניסה נשמע רעש עצום וחזק. דלתות העץ העבות והגדולות נפתחו בחוזקה ומתוכם, כמו יצאו ממצעד צבאי, נכנסו חיילים גרמניים וצעדו ישר לרב הקהילה "קח את הגפרור ותשרוף את הספרים", הורו לו. משסירב הוציאהו להורג וקראו לגויה שתדליק את הספרים. לאחר מכן הכריחו את כל החסידים כשפאותיהם גזוזות לרקוד מסביב לספרי התורה השרופים.
באמצע אחד הסיפורים אמר לי בקול שבור וזועם: "הייתי רוצה לפגוש את חיים יבין שהביא את הסבל של הפלשתינאים ולשאול אותו: ומה אם הכאב שלי?!"
הסיפורים המשיכו וזרמו ובכל פעם שהוא סיים לבכות אני התחלתי, מדהים לחשוב שאדם מסוגל לעמוד בחוויות הללו ולהישאר בחיים. כנראה שהחיים חזקים מעל כל הגיון אנושי.
אם להיות כנה, אני מודה ומתוודה שאין לי דעה נחרצת בנושא ההינתקות, לעיתים אני משוכנע שזו טעות אך לפעמים אני סבור כי אולי אין ברירה אחרת. הסיפורים האישים הם הקשים מכול ולא משנה באיזה צד נהיה. המראות שאנו עתידים לראות בשעת פינוי, הם קורעים את הלב ומעלים בי דמעות כבר עתה.
יותר מאוחר, ראיתי את פרקו האחרון של הסדרה המגמתית של חיים יבין. לאחר מכן התקיים דיון בהשתתפותו ובהשתתפות מס' גורמים נוספים. אין ספק, הסדרה הייתה מגמתית, לא משקפת, מכעיסה ואולי מייצגת את היהודי לדורותיו, שמיטיב לירות לעצמו ברגל.
באמתלה של איש שקול ורציני, ממלכתי ובורגני עד אליטיסט, יוצא חיים יבין מבועתו בפרויקט היוקרה שבצפון ת"א אל "ארץ" המתנחלים, הגדרה גזענית בפני עצמה. לאורך כל הסדרה משדר יבין תחושה של כתב BBC שנחת בשבט אפריקני מבודד לצורך הכנת כתבה אודות מינהגים קניבילים שלעולם לא יתקבלו בעולם המערבי והנאור. יבין משקף לדעתי את היהודי המצוי ששוכח מהעבר כבר בעבר וכל הזמן מנסה לבחון מה לא טוב במצב הנוכחי וכיצד ניתן להבליט את השוני בינו לבין חברו היהודי, מתוך הנחה כוזבת, כי ע"י הבהרת השונה יוכל להגביה עצמו מעלה.
אני כבר לא מדבר על כך שטקטית, יבין הצליח במחי 5 פרקים, למחוק לעצמו את כל מה שבנה (בעולם התקשורתי), ולעד ייזכר כמתנשא שהגיע עם מצלמה וניסה להגדיל את השסע הגדול ממילא.
באמת סידרה מעצבנת, אגב גם לפני ששמעתי את ההשוואה המחרידה של אביו של חברי לעבודה.
בהקשר הפוליטי אגיד רק כי לפעמים אני מקנא אך לא תמיד, באלו שבטוחים במאת האחוזים שהצדק עימם ולא משנה נאיזה צד הם. מגדילים לעשות אלו שבטוחים שהם נציגי אלוקים עלי אדמות ורק אתמול בערב הוא ירד בכדי לתת להם הוראות לביצוע. או לחילופין מהצד השני, אילו שמוכנים לוותר על הכול מלבד ביתם הפרטי, תמורת קצת אהדה מהעולם הגדול ובכך לכפר על העובדה המצערת, שנולדו יהודים. הרבה תפילות, כמו גם הרבה אהבת חינם, נדרשים בכדי שנעבור בשלום את חודשי הקיץ החמים.
אני קורא כעת ספר מרתק על בדידותו של אדם בן 90 וצימאונו לאהבה שאף פעם לא חווה, מצאתי שם פיסקה שמתארת הרבה דברים בי:
גיליתי שהמשמעת העצמית שלי אינה סגולת אופי, אלא תגובה לרישול שלי
אני עושה רושם נדיב כדי להסוות את קמצנותי.
אני מתראה כמתון כדי להסתיר את נטייתי לחשוב רעות.
אני פייסן כדי שלא להיכנע להתקפי הזעם הכבושים שלי.
אני דייקן רק כדי שלא ידעו כמה מעט איכפת לי מזמנו של הזולת.
גיליתי, לבסוף, שהאהבה אינה מצב של נפש אלא מזל מגלגל המזלות.
גבריאל גרסיה מארקס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
